הרב פרופ' יצחק כהן, מנהל אקדמי בפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב עומד על ענייני פרשת השבוע בזיקה לתקופתנו.
פרשת שמיני נפתחת בשיא רוחני: חנוכת המשכן. זהו המשכן שהוחל בבנייתו יום למחרת יום הכיפורים. זהו המשכן שבא להשרות שכינה בישראל בתגובה לחטא העגל. זהו המשכן שבו עם ישראל בונה בית פיסי לבורא עולם. זהו המשכן שמעתה ואילך ילווה את עם ישראל עד הקמת התחליף לו - בית המקדש, בית הקבע להשראת השכינה. זהו המשכן שיהפוך ברבות הימים לבתי הכנסת שלנו.
זהו המשכן שבו אנו מוצאים כיום מקום להתאסף ולהתכנס ולפגוש את אלוקים מידי יום. שבעת ימי המילואים מגיעים לשיאם. האש האלוקית יורדת מן השמים ואוכלת את הקורבנות. עם ישראל נופל על פניו מהתפעלות. אך באותו רגע ממש, השיא הופך לתהום.
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם." (ויקרא י, א). מי שהיו סמל להמשכיות הרוחנית, נשרפים באש הקרבה דווקא. האש שירדה מהשמים, במקום להחיות, מכלה.
דממתו של אהרן וקבלת הדין
מה עושה אהרן? הוא שותק. "וידם אהרן". שתיקה לא מתוך ייאוש, אלא מתוך עוצמה של אמונה. שתיקה שאומרת: אינני מבין, אך אני מקבל. אינני מסכים, אך אני מאמין. ובהמשך, אהרן אומר למשה את משפטו הנורא: " וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". במילים אחרות, האם ראוי שאמשיך לעבוד כרגיל את עבודת בית המקדש ואתעלם ממותם של ילדיי? כיצד אוכל להמשיך לבצע את עבודת הקודש – כאשר ילדי מתו? האם ה' חפץ בכך? ומשה – הגדול בנביאים – שומע, ומקבל: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
בין שמיני לשואה, בין נדב ואביהוא לנופלים שלנו
אנו עומדים כעת בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ימים אלו נושאים בתוכם את אותה שתיקה של אהרן. איך אפשר להבין את השואה? איך אפשר להבין את מותם של לוחמים צעירים שהגנו על גבולות המדינה? אין לנו תשובות. יש לנו דממה. יש לנו את אמירתו השקטה של אהרן. השתיקה שבצפירה.
קדושת החיים לאור המוות
נדב ואביהוא מתו ביום שבו הושרתה השכינה בישראל. דווקא האסון – היה חלק מחנוכת המשכן. אין בכך כדי לנחם – אך יש בכך כדי ללמד: המוות – אינו סיום, אלא קריאה לחיים קדושים ונעלים יותר. לפני עלות השחר גובר החושך ביותר, משום שאור השחר קרוב לבוא. כך גם במדינת ישראל.
יום הזיכרון אינו מסתיים באבל. הוא ממשיך ומתהפך ליום העצמאות. לא כדי לשכוח – אלא כדי לזכור למה נפלו. הם נפלו כדי שנחיה. שנחיה חיים של משמעות, של בניין ושל קדושה. "ובחרת בחיים" – היא צוואתם. והמשמעות שניתן וניצוק לחיינו היא היחידה שתוכל לרפא את הכאב בגין הליכתם. התחושה הקשה ביותר תהיה אם יתברר שמותם היה לשווא, והלקח לא נלמד.
אנחנו, עומדים מול שמות הנופלים, מול הזיכרון הצורב, ושואלים בלבנו: למה? התשובה היא – חיים בעלי משמעות. חיים של המשך בניית עם ישראל בארצו. חיים של אחריות כלפי העולם כולו. חיים של אחווה בתוכנו פנימה, של התגברות על פירוד ומחלוקת.
בתקופה הקשה הזו, כאשר בנינו חיילים עומדים בחזית בגבורה אין קץ, וכאשר לבנו נושא את כאב החטופים שעדיין לא שבו – אנו נושאים עמנו את צוואת אהרן: להמשיך. לדבוק בחיים שיש בהם משמעות. להאמין שאש הקורבן אינה לשווא. על כתפי הגיבורים הללו – אנו בונים את תקומת עמנו. על נחילי הדמעות – אנו שותלים עץ חיים מחודש. והם – החטופים, הנופלים, החיילים – כל אחד ואחת מהם – הם הלהבה שמאירה את דרכנו להמשך חיים של אמונה, של אחדות ושל תקווה.
לעילוי נשמת כל הנופלים בכל מערכות ישראל