בילדותי, זו היתה "שאלת המחץ" בוויכוחים בין דתיים לחילונים. ברגע שהיו שואלים אותנו איפה היה אלוקים בשואה, נאלמנו דום.
לא היה מה לנו לענות. אנשים מבוגרים היו נוהגים לספר לנו על קרובי משפחותיהם שעזבו את חיי התורה והמצוות בעקבות התחושה שאלוקים עזב אותם באותם ימים נוראים.
והנה, שנים לאחר מכן, שאלת האמונה והשואה התהפכה. לא רק שהשאלה אינה "מפחידה" יותר את הדתיים, אלא להפך. השואה הפכה למקור של אמונה. מסעות בני הנוער לפולין לדוגמה, שהחלו כנחלתם של חניכי השומר הצעיר ודומיהם, והפכו למסע (גם)של התחזקות בקרב בני הישיבות והאולפנות.
איני יודע להסביר כיצד התחולל המהפך. נראה לי שהתשובה קשורה יותר למצב הבטחון העצמי הדתי ופחות לזיכרון השואה עצמו. בשנים הראשונות בהן דתיים חשו רגשי נחיתות ביחס לעוצמת החילון, שימשה השואה עוד ראייה לכך. ובשנים שלאחר מכן, כאשר הדתיים זקפו ראשם והאמונה חזרה למקומה, תפיסת השואה השתנתה בהתאם.
יכול להיות שזה הסבר נכון ויכול להיות שלא. לכשעצמי, יש לי "הסבר אחר" היכן היה הקב"ה באותם ימים חשוכים. הסבר זה מתומצת בתשובה קצרה שקיבלתי מאשה ניצולת שואה. בתשובה לשאלה כיצד הצליחה להאמין לאחר שאיבדה את כל משפחה, היא השיבה: "מה זאת אומרת. הקב"ה הוא היחיד שנשאר לי מהמשפחה שלי".
התשובה הזו מבטאת ממד עמוק ונכון ביחסינו עם הקב"ה. זהו קשר של ברית. קשר של משפחה. אבא וילדים. קשר של אינטימיות ודבקות שנמצאת מעבר למילים. מעבר לקושיות ולהסברים.
סיפור מופלא הממחיש רעיון זה מובא בעדותו של הרב יהושע אהרנסון (1910-1993). הרב אהרנסון, מרבני פולין, שרד את הגטאות ואת המחנות ובכלל זה מחנה אושוויץ. הרב תיעד בספרו "עלי מרורות" את השאלות ההלכתיות-אמוניות עליהן נשאל ובהן דן באותם ימים. בתשובה מרגשת (עמ' 236-237)הוא דן בשאלה האם ניתן היה להניח תפילין בלילה באושוויץ. "במחנות העבודה", הוא כותב, "יוצאים תיכף שהאיר היום לעבודה ואי אפשר להניח תפילין רק במסירות נפש ממש קודם אור הבוקר בעוד הלילה ממש או כשבאים בחזרה מהעבודה".
הרב אהרונסון התלבט האם להתיר לאנשים ולעצמו להניח תפילין, שהרי איננו מניחים תפילין בלילה. מבלי להכנס לעומק הסוגיה ההלכתית, הרב אהרונסון קבע שמותר להניח תפילין בלילה שהרי איסור הנחת תפילין בלילה הוא מדרבנן בלבד. בנימוקיו הוא מציין שבאותם ימים הם חששו שהם לא יניחו יותר תפילין לאורך "ימים ושנים... ואפשר כל ימי חייו. כי לא נראו קוי החופש ואמרו שעבדים נהיה לעולמים". ואז הוא מתאר: "ותכתב זאת למזכרת, מצווה שמסרנו נפשנו עליה, בבונא אושוויץ: תיכף אחרי הרחיצה השכם, באישון הלילה. הזמן דחוק לעבודה, השוטרים אצים בגזירות שונות, לא אחד מוכה על לא-דבר".
וכאן מגיע השיא המרגש שגורם לי להזיל דמעה כל פעם מחדש: "ופה ושם עומדים שורות ארוכות, דוחפים את עצמם ללא ללחם, ולא לקוה (קפה), רק לקיים מצוות הנחת תפילין". הרב אהרונסון מתאר כיצד היו צריכים להעמיד שני שומרים על מניחי התפילין. אחד כדי להזהיר מפני בוא הגרמנים ושומר נוסף "עומד ומשגיח שבל יתעכב אי מי לומר איזה תפילה, רק פסוק ראשון שמע ישראל ויחלצם וימסרם לחברו".
בסיום הדברים כותב הרב אהרנסון באמת ההלכתית והפנימית, לילה הוא כן זמן תפילין "ומחשכת ליל הצלמוות ניקח תקוות החירות מאות התפילין... ועבד שהניח תפילין יצא לחירות".
אז הנה לכם היכן היה הקב"ה בשואה.
ונקווה שאות התפילין ואות האמונה יאירו לנו גם את הדרך כיום, בימים לא פשוטים אלה.
הכותב הוא מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן