לקראת יום הזיכרון הראשון עבורו כבן לאב שנרצח, מספר יזהר ליפשיץ, בנם של עודד הי"ד שנרצח בידי מחבלי החמאס ושל יוכבד ששוחררה משבי החמאס, בראיון לערוץ 7 על תחושותיו המורכבות בעת הזו.
"אבא שלי הוא חלל פעולות איבה", הוא מזכיר ומציין מיד את היותו בן לקהילת נחל עוז ש-14 מבניה עודם מוחזקים בשבי החמאס, ארבעה מהם בחיים. תחושותיו הן "רגשות מעורבים. לא נעשה טקסים ולא נצהל ביום העצמאות. ברמה האישית זו סגירת מעגל מסוימת, אבל זה לא קל". על אביו מדגיש יזהר את הקושי הכרוך בסיום חיים קשה, כשהוא במרתפי החמאס מנותק ממשפחתו, עבור אדם שהיה "לוחם, אדם שהשתתף במלחמות ישראל".
"העובדה שיש לנו עדיין 59 חטופים מרסקת אותנו בתוך הסיפור הזה, אבל אנחנו חלק מעם ישראל ונאחל שימצא פתרון, שהחטופים יחזרו ונוכל איכשהו להתמודד עם הסיטואציה הקשה הזו ושכולם יתאחדו סביב החטופים וסביב צה"ל והלוחמים ושהפוליטיקה לא תחדור לנו לכל המקומות ותרסק אותנו ושנמצא את הדרך להיות עם אחד מאוחד. אחדות זה לא אחידות, ונסכים לא להסכים, העיקר שלא ניתן לאויבים שלנו את התענוג הזה של המחלוקות הקשות שיוצאות החוצה ומראות את החולשה שלנו".
בעבר, הוא מציין, יום הזיכרון האישי שלו הוקדש לזכרם של חברים לשירותו הצבאי שנפלו, "והיום פתאום אתה מבין שהאבא שלך, שניצל מכל מלחמות ישראל ביכולותיו ובמזל שהיה לו, הוא בעצם חלל פעולות איבה זה קשה. זו תחושת בטן מאוד קשה, בייחוד בגלל שיש עדיין אנשים שנמצאים בפנים וזה יוצר איזו תחושה שהעסק לא גמור. נורא קשה יהיה לי לעבור ליום העצמאות מיום הזיכרון במחשבה ש-59 עדיין בפנים, ומצד שני צריך לדעת לתת כבוד לכל הנופלים לכל הפצועים ולכל עם ישראל, וגם שמחה היא חלק מהעניין".
בדבריו שב יזהר ליפשיץ ומציין את הקושי האישי שהוא מעריך שילווה אותו ביום המיוחד, קושי לחגוג, ועם זאת הוא שמח בכך שהעם שמח וצוהל.
על האופן בו בקהילת הקיבוץ מתכוונים לחוות את הימים המורכבים ואת המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אומר ליפשיץ כי להערכתו מדובר בתחושות אינדיבידואליות. "המעבר הזה תמיד קשה. גם עבור משפחות שלא קשורות לשבעה באוקטובר, גם למשפחות של ההרוגים והחללים מ'חרבות ברזל' יהיה קשה. זה חלק מהקושי, אבל לנו יש עוד את הפצע המדמם עצמו שיש חטופים חיים בתוך מנהרות החמס שמעונים ברגע זה, ולעבור לשמחה זה לא מעגל סגור שאתה צריך להילחם בתוך עצמך ולהבין שחייבים לשמוח. זה פצע מדמם בתוכנו והוא מעיב על השמחה".
עוד התבקש ליפשיץ להתייחס לסוגיית השיח הגובר אודות עסקה כזו או אחרת שתביא לסיומה של המלחמה. "כבר שנה וחצי מדינת ישראל מחפשת מהלכים ועושה כל פעם את המהלך שהיא חושבת או שהיא יכולה או שמתאים לממשל זה ואחר או לחימושים או לצרות פוליטיות פנימיות כאלה ואחרות. לצערי אין אסטרטגיה סדורה שהופיעה אחרי ההלם של השביעי לאוקטובר שאיתה הלכנו כמו ראש חץ מאוחדים לתוכה גם אם היא קשה, גם אם היא כואבת, ובגלל זה גם עכשיו זה לא האם להפסיק את המלחמה או לא להפסיק את המלחמה. יש לנו בעיה קשה, גם עם האנשים שמשרתים כבר כל כך הרבה ימים, משפחות שמתפרקות, כל כך הרבה קשיים שנוצרו בתוך המדינה בגלל אורכה של המלחמה, והשאלה אם להפסיק את המלחמה היא השאלה האם זה נכון עכשיו לגמור את הכל עד הסוף והאם בכלל זה אפשרי או שצריך להגיע לפתרון שיחזיר את החטופים ואחרי זה לעשות את הפתרון הכי טוב שיכול להיות, שהוא גם פתרון מלחמתי. כרגע התחושה היא שחייבים לפתור את נושא החטופים כי זה מקלקל אותנו זה מפלג אותנו. זה הורס את המקום שאנחנו עומדים עליו, את הביחד שלנו".
את הטענה לפיה הפסקת המלחמה תחזיר את החמאס אל הגדרות מגדיר ליפשיץ כדמגוגיה. "חמאס היה שם כל הזמן. השבעה באוקטובר הוא לא אירוע של החמאס, אלא אירוע פנימי שלנו וגם סיום המלחמה זה אירוע שלנו. החמאס נכנס כי אפשרנו לו להיכנס, החמאס נכנס בגלל מחלות שיש לנו בתוכנו והן שלא אפשרו לנו להבין שהוא מתכוון להיכנס ולא אפשרו לנו גם לפגוע בו לפני זה כדי שלא יכנס. רוב השאלות שלדעתי מופנות הן פנימה לתוכנו לתוך העם לנו כעם אחד שנמצא פה ורוצה להיות חפץ חיים ושהילדים שלו יחיו פה, והפכו את זה לדמגוגיה של כן חמאס או לא חמאס, אבל זה מסתיר בעיות קשות מאוד שיש בתוכנו שקשורות לעובדה שלא מצאנו את היכולת לעמוד מול הפרץ הזה של החמאס ולא להדביר אותו בזמן שהיה צריך או לחסל אותו. אלו בעיות פנימיות שלנו שאנחנו צריכים להתמודד איתן".
עוד מעיר ליפשיץ כי מטבענו אנו נערכים שוב ושוב למלחמה הקודמת ולא לזו שתבוא, ומשום כך זו שמגיעה מפתיעה אותנו בדרכים שונות. "שנהיה מאוחדים, עם מוח פתוח ושנבין את החשיבות של הביחד שלנו אל מול כל צרה שלא תבוא, ואז אולי נהיה מוכנים למלחמה הבאה".
את דבריו חותם יזהר ליפשיץ ב"יום זיכרון כואב. ליבנו עם כל המשפחות, ויום עצמאות שמח למי שיכול לשמוח. עם ישראל חי".