כבר כמה זמן שאני לא חי בישראל. אני חי בהכחשה.
והכחשה היא מקום נהדר לחיות בו. קודם כול, לא צריך דרכון או אישור כדי להיכנס. כל מה שצריך זה שילוב מסה קריטית של צריכת חדשות יחד עם איזה אירוע אישי טראומטי ואתה שם. החיים בהכחשה נפלאים, באמת. מקום מומלץ מאוד.
בהכחשה לא שומעים כלום על הכאסח בין ראש השב"כ לראש הממשלה, ואין צורך לנסות לפענח מי צודק ובאיזה פילטר שמתווך לך את הפולמוס הזה אתה יכול בכלל לבטוח. בהכחשה לא מפחדים מהגרעין האיראני ומהעובדה שאולי אנחנו לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות לסיים את האיום הזה אחת ולתמיד. להכחשה טווח הטילים האיראניים גם כך לעולם לא יוכל להגיע.
בהכחשה לא עוקבים באופן יומיומי אחרי השלכת הבוץ ההדדית בין נציגי הציבור שמקפידים להרים את הווליום של עצמם כדי לוודא שהבוחר הפוטנציאלי שומע את מה שהוא צריך לשמוע. הצרחות שלהם לא מגיעות להכחשה.
בהכחשה אתה לא צריך לשאול את עצמך איך לכל הרוחות אנחנו עדיין בתוך עזה והאם ראש הממשלה בכלל מנסה לנצח. בהכחשה אתה לא צריך לשאול את עצמך למי באמת אכפת מהחטופים. ובהכחשה אתה בטח לא צריך לדמיין מה עובר עליהם שם, שנה וחצי אחרי 7 באוקטובר. למי יש זמן לדברים כאלה כשאתה בהכחשה.
בהכחשה יש קליטת אינטרנט ספורדית מאוד. סרטונים מסדרות הפלייאוף של ה־NBA נקלטים יופי. ציוצים מצחיקים של הקומיקאי האהוב עליך גם עוברים חלק. אבל מקבוצת הטלגרם של עמית סגל איכשהו אתה כבר מקבל פחות פושים, וגם הרמיזות האנטישמיות של הקומיקאי האהוב עליך לא עוברות את מסך הווייפי.
בהכחשה מתעסקים בדברים אחרים.
בהכחשה אתה שולח ילדים לבית הספר בבוקר בכיף, בוחר עם אשתך ארון חדש לחדר של הגדולים. עכשיו גם צריך לסגור את הנופש לקיץ. חיים רגילים כאלה.
הכחשה היא מקום משעמם בקטע טוב. כמעט פרבר אמריקני.
לפעמים בהכחשה שומעים איזה בום פה ושם, זה כן. כאן יש רגע קצת מאתגר שאתה כמעט עוזב את הכחשה. בטח כשהילדים באזור. אבל מיד אתה מכריז "הכול בסדר, הכול בסדר" ונחש מה? הכול בסדר! זה הרי תימנים בכלל. ואנחנו מכירים תימנים, הם לא באמת מנסים לפגוע. זה יותר פולקלור כזה.
בהכחשה אין עבר. ליטרלי, מקום בלי עבר. אני יודע שקשה לדמיין, אבל תחשבו שזה כמו באנגליה שנוסעים בצד השני של הכביש. מתרגלים, נכון? אז גם לזה אפשר להתרגל.
מה זה אומר שאין עבר? זה אומר שבהכחשה אתה לא יכול לדלג אחורה לאירועים לא סימפתיים שעברו עליך או על הקרובים לך. כמו לינק שבור. העמוד שאליו עברת אינו קיים עוד.
7 באוקטובר? אין קבצים בזיכרון. חיילים בלי גפיים בתל השומר? הנתונים לא קיימים במערכת. שעות אחרונות של אבא? אין. גישה. לקבצים.
אגב חיילים פצועים, אמרנו שבהכחשה יש מקום לכולם. אז זה לא לגמרי מדויק. יש אנשים שלא יכולים לחיות בהכחשה. הם לא יכולים להעביר את ההווה שלהם לעבר כל כך מהר. ממילא הם לא ימצאו את מקומם בהכחשה. אבל אנחנו בני המזל, אנחנו יכולים לוותר על האזרחות הישראלית שלנו ולהתכחש. נשמע קצת לא פטריוטי, נכון, אבל מה עדיף, דרכון פורטוגלי?
בהכחשה לא מציינים את השבוע הנוכחי בכלל. יום השואה? גדול עלינו בהכחשה לחשוב על דברים כאלה. זה לא בשבילנו. יום הזיכרון? באמת לא נעים. איזה מין יהודים אנחנו, להתכחש לימים הללו? ובכן, אני אגיד לכם בדיוק אילו יהודים אנחנו. יהודים שקשה להם. יהודים שחשבו שהם חיים בתקופה הכי בטוחה להיות בה יהודי ושזו הבטחה שהם יוכלו להעניק לילדים שלהם, אבל עכשיו כבר לא יודעים כלום ולא רוצים לחשוב על כלום אז ארזו את הפקלאות ועברו להכחשה.
אבל יום העצמאות זו בעיה. אם אתה מתכחש, אז מה בדיוק אתה חוגג בעצמאות? מה אפשר לחגוג בכלל? והנה הגענו לדורבן ברגל. כאן מגדל הקלפים נופל ביג טיים.
המגורים בהכחשה גוזלים ממך גם את הכרת הטוב, את התודה על מה שיש. מי שלא מביט לאחור גם לא יכול להגיד תודה על מה שהיה. ועל זה שיש לנו בכלל מקום לברוח ממנו להכחשה. מי שלא מתאבל על ירושלים לא יראה בשמחתה.
אז טוב, בסדר. אנחנו שוב נכנעים. נעשה עלייה. נארוז את הילדים והאישה ונעלה על מטוס לארץ ישראל. נרד בנתב"ג ונשמע על חיילים שנפלו ממש השבוע. כן, ברצועת עזה. ממש השבוע. ננסה לדמיין את זה באמת. את החיים הצעירים שנגדעו. לא נצליח לקלוט את זה וזה רק יעשה את הכאב לכואב יותר. ואחרי הכאב יגיע הפחד, כי זה יגרום לנו לחשוב על עצמנו. על הילדים.
ואז אחרי שנתפרק לגמרי נאסוף את עצמנו ונלך לחגוג עצמאות עם השכנים. כי יש לנו שכנים טובים שמזכירים לנו שבסך הכול יש בינינו אנשים טובים. והם דואגים לנו ואנחנו להם. ניזכר שיש תקווה גם אם בחדשות זה נראה להפך. אולי דווקא כי בחדשות מראים ההפך. ולא נפסיק לדאוג, אבל גם לא נפסיק להזכיר לעצמנו שיש הרבה על מה להודות. ונחיה פה למרות הכול ואף על פי כן.
והכחשה? מקום נחמד, זה כן. מדי פעם בטוח עוד נקפוץ לביקור. אבל אחרי הכול, אין כמו ארץ ישראל.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com