ימים של שקט

בליל שמחת תורה תשפ"ד התכנסו בביתו של העיתונאי מנחם הורוביץ בקריית שמונה עשרות בני אדם.

הם הגיעו לתפילת החג בבית הכנסת שבביתו, שרו ופיזזו עם ספר התורה בהתלהבות, לא מעלים בדעתם מה עומד להתרחש רק בעוד שעות ספורות.

"בבוקר, בשבע וחצי, כבר היו אצלי בבית עשרות אנשים כשקיבלתי טלפונים בהולים מחברים בעוטף עזה. מישהי מקיבוץ עין השלושה סיפרה שמחבלים מסתובבים בתוך הקיבוץ ואין חיילים להושיע. תוך כדי שמעתי על עוד מקומות שחדרו אליהם מחבלים. באותו רגע הבנתי את גודל האסון", הוא נאנח. "הבית שלי הוא אחד הבתים הקיצוניים בקריית שמונה, על צלע הרי נפתלי, וכשהבנתי מה מתרחש בדרום מיד ניגשתי לחלון והתבוננתי אם יש איזו תכונה מלבנון, אולי רחפנים מוטסים אל עבר שטחנו. התבוננתי דרוך בכביש שעובר מהמושבה מטולה לקריית שמונה לראות שמא מחבלי רדואן נעים חמושים לכיוון ישראל".

ממש חשבת שתרחיש כזה יכול לקרות?

"חד־משמעית".

הרגשתם שאתם על לוע של הר געש?

"לגמרי. כל הזמן הסתכלנו שחלילה אף אחד לא מתקרב מלבנון. ככה נשארנו בבית. למחרת בבוקר, בסביבות חמש, אני פותח את החלון ורואה שחיזבאללה יורה לכיוון גזרת הר דב. עם הזמן המוני חיילים התאספו לאורך הגבול. המזל הגדול של תושבי הצפון היה שבימים הראשונים של המלחמה חיזבאללה עדיין היה מורתע. הנס הגדול של תושבי הצפון היה ש־18 שנים אנחנו נמנענו מלפעול בלבנון כי חששנו מתגובת חיזבאללה, וחיזבאללה במשך 18 שנים לא תקף את ישראל מחשש לתגובת צה"ל. כלומר הייתה איכשהו הרתעה הדדית".

אבל היינו "קורי עכביש" בעיניהם, כפי שאמר נסראללה בנאומו.

"עובדה שנסראללה לא תקף אותנו. ולמרות מה שהוצג בתחילת התמרון הקרקעי, שיש מפות שמלמדות שהוא רצה לכבוש את הגליל ויש מנהרות שאותרו לאורך הגבול, יש שורה תחתונה אחת והיא שהוא לא כבש את הגליל ולא תקף את מדינת ישראל ב־7 באוקטובר", הוא אומר בנחרצות. "אחרי שב־2006 הדאחיה עלתה באש כתוצאה מחטיפת שני החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נסראללה הודה: אם הייתי יודע שמדינת ישראל תתקוף ככה, לא היינו חוטפים את החיילים".

לדעתך, למרות דברי הרהב של נסראללה ולמרות כל הממצאים שהתגלו בתוך הכפרים צמודי הגדר, כמו ציוד צבאי מוכן לכיבוש הגליל, הייתה הרתעה?

"חד־משמעית. במשך 18 שנים היו מקרים ספורים של ירי מצומצם משטח לבנון, ובכל פעם חסן נסראללה מיהר להתנער ואמר: זה לא אני. בחודש הראשון למלחמה נסראללה ירה רק לעבר מטרות צבאיות בישראל, בעיקר בגבול הצפון. הוא לא ירה לעבר קריית שמונה, תל אביב או חיפה. רק כשישראל התחילה לפגוע במטרות של חיזבאללה בעומק לבנון ובמקביל פונו עשרות אלפי תושבי הצפון, חיזבאללה הבין שאין אזרחים והתחיל הירי לעבר עומק ישראל".

כיום, לאחר סיום המערכה בצפון, הורוביץ בהחלט מרוצה מהתוצאות. "חיזבאללה מורתע כמו שלא היה מורתע מעולם", הוא פוסק. "כאדם מאמין אני גם רואה הרבה מאוד ניסים שהתרחשו בשנה וחצי האחרונות. גם הממשלה הלבנונית החדשה מבינה שארגון חיזבאללה הביא חורבן על לבנון. לכן אני משוכנע שיכול להיות עכשיו שקט יחסי למשך שנים רבות", הוא משדר אופטימיות. "אני מאמין שיישובי גבול הצפון ייבנו מחדש. אני מאמין שתושבי קריית שמונה ברובם יחזרו הביתה. ואני כבר שומע על חברים, בני ובנות הציונות הדתית, כולל משפחות צעירות, שמגלים התעניינות במגורים כאן בקריית שמונה".

מחדר העבודה בביתו של הורוביץ ניתן ליהנות מתצפית פנורמית על האזור כולו: "כשאני מתיישב על הכיסא בחדרי שבקומה השנייה, במה שמוגדר מגדל הפיקוח של מנחם, אני רואה את הרי לבנון, את החרמון הסורי והישראלי, את גזרת הר דב ואת רמת הגולן. אני רואה את נדידת הציפורים עד עמק החולה ויסוד המעלה. אני חי בתוך שמורת טבע יפהפייה. אני גר במקום הכי יפה במדינת ישראל", הוא אומר בהתלהבות. "גם את החברים והשכנים בקריית שמונה אני לא מוכן להחליף באף אחד אחר. אנשים חמים, אוהבי העם והארץ, עם הדי־אן־איי הצפוני הרוחני המיוחד הזה. אי אפשר להסביר, זה משהו באוויר", הוא אומר ונושם עמוק.

דיווח ראשון של "כתבנו בצפון"

את חייו החל הורוביץ בן ה־69 דווקא ברמת גן. הוריו הם הרב ד"ר יעקב יהושע ואולגה אסתר הורוביץ ז"ל. "אבא היה היסטוריון. הוא עלה לארץ מווינה בשנת 1939, בדקה האחרונה לפני השואה. בן יחיד להוריו שנספו בשואה. גם אמא עלתה לארץ מרומניה לפני המלחמה. אני בנם הצעיר ויש לי עוד שתי אחיות. הייתי ילד טוב רמת גן. למדתי במוסדות של הציונות הדתית, ובהמשך למדתי הוראה בירושלים".

רצית להיות מורה?

"לא, אבל אבא שלי רצה מאוד שאלך בעקבותיו ואהיה מורה בישראל ושאנגן בכינור. אלו שני דברים שהוא ציפה ממני. אני אכן הלכתי ללמוד הוראה, אבל החיים זימנו לי דברים אחרים".

לקריית שמונה הגיע בשנת 1977 במסגרת שירותו הצבאי כאיש עתודה פדגוגית. "הגעתי לעיר שנתיים וחצי אחרי שחוליית מחבלים חדרה לעיר והשתלטה על בניין מגורים. נרצחו שם 16 תושבים, ואותי בתור מורה חייל שלחו לגור דווקא בבניין הזה. אף אחד מתושבי העיר לא היה מוכן לגור שם. הבניין אומנם עבר שיפוץ כללי, אבל בכל קומה ידעתי בדיוק כמה אנשים נרצחו. במשך חודשים, מרוב פחד, ישנתי מתחת למיטה", הוא משתף. "כשהסתובבתי בעיר ושאלו אותי: מנחם, איפה אתה גר? ואמרתי: ביהודה הלוי 15, אנשים הצטמררו. הם שאלו: השתגעת? מי גר בבניין המקולל הזה? גרתי שם במשך ארבע שנים".

בתום השירות החליט להישאר בעיר ושימש מחנך בבתי ספר ממלכתיים־דתיים. "הייתי מורה ומחנך בבית הספר היסודי הממלכתי יבנה". כשנה לאחר שהגיע לקריית שמונה פרץ מבצע ליטני. באותם ימים הושק הטלפון האדום בגלי צה"ל. "בכל פעם שהייתה נופלת קטיושה בקריית שמונה, הייתי מוריד את התלמידים למקלט ומתקשר לגלי צה"ל כדי לדווח, או שהייתי רץ מהדירה שלי ביהודה הלוי אל מלון הצפון, שבדיוק הבנייה שלו הסתיימה והיה בו הטלפון הציבורי היחיד בעיר. על כל דיווח הייתי מקבל כמה גרושים. כך זה נמשך תקופה. בגלי צה"ל כבר ידעו שאם קורה משהו בצפון - יש להם את המורה מנחם".

יום אחד התקשרו מגלי צה"ל והזמינו אותו לתחנה ביפו. "הגעתי לשם, מנסה להבין מה רוצים ממני. שאלו אותי כמה שאלות בידע כללי, מיהו נשיא ארגנטינה ומהו שער החליפין ביפן. לא היה לי מושג על מה הם מדברים", הוא מחייך. בהמשך הכניסו אותו לאולפן והוא התבקש להקריא טקסט. "מפקדי התחנה הסתכלו עליי והסתודדו. ואז הם אמרו לי: מהיום אתה כתב גל"צ בצפון. הייתי בטוח שהם צוחקים עליי. לא למדתי תקשורת מעולם, אבל הם התעקשו שמדובר בהצעה רצינית לחלוטין".

כבר בדרכו חזרה הביתה הוא נאלץ להיכנס באחת לנעלי הכתב. "נסעתי חזרה בקו 841 לקריית שמונה, ובדיוק נפלה קטיושה בכפר גלעדי. רצתי לטלפון הציבורי והתקשרתי לתחנה: שלום, הייתי אצלכם בבוקר. ופתאום אני שומע שהם אומרים בשידור 'על קו הטלפון נמצא כתבנו בצפון מנחם הורוביץ'". לא הרבה אחרי שסיים את דיווחו התקשר אליו אדם שלא הכיר ונזף בו. "הוא אמר: מר הורוביץ, אתה מורה ואתה צריך לדעת שאומרים בכפר גלעדי בכ"ף לא דגושה. זה היה ד"ר אבשלום קור", הוא צוחק.

אתה, שלא למדת תקשורת, הפכת בהמשך להיות "כתבנו בצפון" שזוכה לכתוב ולשדר בכל כך הרבה כלי תקשורת?

"אומר את האמת, לא תכננתי מעולם להיות עיתונאי. אבל מאז ילדותי לקחתי על עצמי כל מיני תפקידים. תמיד הייתי בוועד הכיתה, וכסטודנט שימשתי בתפקיד יושב ראש אגודת הסטודנטים של הסמינרים בכל הארץ. הייתי פה ל־14 אלף סטודנטים וסטודנטיות. אם כן, באיזשהו אופן זה מאוד התאים לי", הוא מעיד בכנות. "מהר מאוד הפכתי להיות כתב גלי צה"ל, כתב ברשת המקומונים של עיתון הארץ, ג'רוזלם פוסט, הצופה ואחר כך גם עיתון חדשות. בנוסף לכך עבדתי עם ארבע סוכנויות ידיעות זרות. עבדתי בעת ובעונה אחת בכולם ובשמי המלא. היית פותח עיתונים ורואה את השם מנחם הורוביץ מופיע בכולם".

את ההצעה להיות כתב הצפון של הערוץ הראשון הוא הדף באותו שלב. "חששתי מאוד לשדר בטלוויזיה. הרגשתי שזה גדול עליי".

נסיעה בכביש ביירות-דמשק

במסגרת עבודתו העיתונאית חווה שלל אירועים מכוננים, החל ממבצע ליטני, דרך מבצע שלום הגליל ועד מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה. "במלחמת לבנון הראשונה מצאתי את עצמי נוסע מקריית שמונה לביירות בכביש ביירות-דמשק ואוכל דגים כשרים באגם קרעון. הייתה לי מכונית מגלי צה"ל, ונכנסתי ללבנון כמעט בכל יום. נסעתי חופשי בכביש החוף הלבנוני, מראש הנקרה ועד ביירות".

בלי פחד?

"בשלבים הראשונים של המלחמה לא פחדנו. אחר כך היו המון פיגועים והיתקלויות וזה נהיה מורכב, אבל גם אז לא ויתרתי ונכנסתי לעומק השטח. דיברתי עם הנוצרים בג'זין ועם השיעים בנבטיה ועם הדרוזים בחאצביא. ככה זה נמשך שנים רבות. המושג 'כתב הצפון' ממש לא הסתכם רק בלשדר מהטלפון בקריית שמונה. זה הרבה עבודת שטח", הוא מדגיש.

"עברתי שנים סוערות של מלחמה עקובה מדם", הוא מציין בכאב. "היו שנים של מרחץ דמים שבהן נהרגו לנו הרבה מאוד חיילים בלבנון. לאורך השנים סיקרתי מאות אירועים של פגיעות בשיירות ובכוחות של צה"ל בלבנון, עד כדי כך שהיו מי שכינו אותי מלאך המוות, כי בכל פעם שאמרו 'וכעת נעבור לכתבנו בצפון מנחם הורוביץ' - זה בישר על חיילים שנהרגו או על קטיושות שנפלו", הוא מספר.

"לאורך השנים נורו מדי פעם קטיושות לעבר שטח ישראל. לבנון אז, כמו היום, לא מנעה ממחבלי חיזבאללה לירות רקטות וקטיושות לעבר ישראל. זו אגדה שממשלות ישראל לדורותיהן ניסו לספר לאזרחים. גם עכשיו הנוכחות הישראלית במלחמת לבנון השלישית לא מנעה מנסראללה, ובהמשך מנעים קאסם, לירות מאות רקטות נגד ישראל. גם כשהיו ארבע אוגדות, שני ימים לפני הפסקת האש, נעים קאסם שכולם צחקו עליו שהוא מנגב זיעה אמר 'דין תל אביב כדין ביירות', וירה 250 רקטות ביממה וחצי לשטחי מדינת ישראל".

תאורטית הוא יכול לעשות זאת גם היום.

"חד־משמעית. גם ברגע זה, אם חיזבאללה מקבל החלטה שהוא מפר את הפסקת האש הוא יכול לירות מאות רקטות לישראל. וכמו שאנחנו רואים, כך גם חמאס".

אבל זה כבר לא האיום החמור שהיה.

"מה נחשב איום חמור? כשאני תושב שדרות ואני שומע צבע אדום, לא מעניין אותי אם ירו עליי עשר רקטות או שתיים. אני יחד עם עוד עשרות אלפי תושבי שדרות נכנס למקלטים ולחדרי הביטחון, עם כל ההשלכות שיש לכך. אותו הדבר בצפון. הם ירו שש רקטות לעבר מטולה. זה לא משנה שמדובר באיזה ארגון טרור פלשתיני ולא בחיזבאללה ושהרקטות נפלו בשטח לבנון. אלפי אנשים בצפון נדרשו להיכנס באותו רגע למגננה".

אז איך אתה רואה את המציאות הזאת היום בצפון? נשמע שהאיום עודנו כאן.

"ארגון חיזבאללה הוכה אנושות במלחמה הזאת. חסן נסראללה מת, מאות מפקדים מחיזבאללה חוסלו או הפכו להיות נכים כתוצאה מפיצוץ הביפרים, עשרות כפרים לבנוניים נחרבו לחלוטין. לכן בשעה שאנחנו משוחחים בינינו, ארגון חיזבאללה בהחלט מורתע. נכון לרגע זה", הוא מסייג. "אבל, ואני אומר משהו שאולי לא נעים לשמוע, אין ביטחון מלא ולעולם לא יהיה. אין אפשרות כזאת", הוא מדגיש. "אם עכשיו מחבל קם במחנה הפליטים עין חילווה שליד צידון, מוריד מהבוידם שלו קטיושה, מכניס למכונית ונוסע לכפר למרגלות משגב עם, הוא בתוך דקות עם כן מיוחד ושעון יורה לעבר ישראל. באותה שנייה עשרות אלפי אזרחים במדינת ישראל ייכנסו למקלטים ולחדרי ביטחון. וזה מחבל בודד. כדי למנוע את זה צריך שבצד הלבנוני תהיה פריסה גדולה של חיילי צבא לבנון וחיילי יוניפי"ל".

בהנחה שהם באמת יעשו את תפקידם.

"בדיוק, כי במשך 18 שנים צבא לבנון שיתף פעולה עם חיזבאללה ולא עשה כלום נגד התחמשות הארגון. ואצלנו מספרים סיפורים שצבא לבנון יתפרס בדרום לבנון וישמר את הפסקת האש", הוא קובל. "גם אם צבא לבנון רוצה מאוד, האם הוא מסוגל לבצע פעולות שיטור בדרום לבנון? דבר אחד כן קרה אחרי הפסקת האש, והוא שארגון חיזבאללה נצר את האש. לכן דיבורים כמו 'נמוטט את חיזבאללה ונכריע אותם' הם חסרי בסיס. היום מדינת ישראל התיישבה בחמש תצפיות בתוך שטח לבנון ליד הגבול, להעניק תחושת ביטחון לתושבים שישובו לבתיהם", הוא אומר. "הנוכחות הצבאית הזאת, על כל המשתמע מכך, לא יכולה למנוע ירי רקטי לעבר שטח ישראל".

אז לפי דבריך, למה בעצם לחזור לצפון?

"קודם כול תושבי גבול הצפון מחוברים לאדמה הזאת. כמעט מאה אחוז מתושבי קריית שמונה, הבית שלהם הוא קריית שמונה. מדובר באנשים קדושים שעלו ארצה בשנות החמישים ממרוקו, עיראק, אלג'יריה, תוניסיה, רומניה ומכל העולם, והביאו אותם לקריית שמונה. בהתחלה הם גרו בפחונים, אחר כך עברו לשיכונים, והם אספו לירה ללירה וקנו בית קטן בגליל. זה כל עולמם. כאן הם הצמיחו שורשים. אין להם מקום אחר. מה גם שהמדינה הפסיקה לממן את השהייה מחוץ לבית. אנשים גרו במשך שנה וחצי בחדר קטן וצפוף בבתי מלון, שכרו דירות".

נכון להיום רבים מאוד שבו לבתיהם, אתה אופטימי?

"אני מאמין שאם השקט היחסי הזה יימשך, קריית שמונה והצפון כולו יחזרו לחיים רגילים. אבל בידיעה שכשבחרתי לגור כאן אני מודע לכך שבמרחק קצר מהבית שלי יש מדינת אויב, על כל המשתמע מכך".

איך אפשר לישון ככה בלילה?

"אפשר", הוא מתעקש. "אי אפשר להשוות את המצב היום למצב שהיה לפני שבעה באוקטובר. המצב השתפר לאין ערוך. מדינת ישראל למדה שהיא חייבת לפעול ללא הפסקה ובאפס הכלה בשטח האויב, ושרק חיילי צה"ל שניצבים כחומה בצורה בגבול הצפון וגם בגבול המזרחי ובעוטף עזה יכולים למנוע חדירת גורמי טרור לשטח ישראל, חד וחלק".

הבן שלא יאמר "אני אוהב אותך"

את רעייתו תחיה הכיר כשמלאו לו 30, ומאז הם ביחד. מנחם ותחיה, ששירתה כקצינת מודיעין בדרגת סגן ניצב במשטרה, הקימו את ביתם בקריית שמונה.

אף פעם לא הייתה לך שאלה מה אני עושה כאן, רחוק מההורים? היה לך ברור שהילדים שלך יגדלו כאן?

"תמיד אהבתי את העבודה העיתונאית שלי ככתב הצפון והרגשתי חלק מחבל הארץ הזה. בגיל 30, אחרי שנים רבות של דייטים לא מוצלחים, סיפרו לי על עלמת חן בשם תחיה לבית משפחת שמש, שמתגוררת בירושלים. נסעתי מקריית שמונה לירושלים ופגשתי את תחיה. חצי שנה אחר כך עמדנו מתחת לחופה. ואז אמרתי לה: תראי, העבודה שלי בצפון. בואי נגור בקריית שמונה ונראה איך הדברים מסתדרים", ומאז הם שם.

באותם ימים, כאמור, שימש כתב הצפון בשורה של אמצעי תקשורת. בהמשך אף היה ממייסדי חברת החדשות של ערוץ 2, לפני 31 שנים, ושימש כתב הצפון של הערוץ. "תחיה התאהבה מיד בעיר ובתושבים. היא עבדה במשטרת קריית שמונה כקצינת מודיעין, ונולדו לנו שלושה ילדים אהובים: איתמר, נגה וחגי, שבליל הסדר מלאו לו 33 שנים".

חגי, בנו הצעיר, הוא אוטיסט בתפקוד נמוך, שמחלק את חייו בין הוסטל של עמותת אלו"ט בכרמיאל ובין הבית בקריית שמונה. "בגלל שחגי הוא השלישי שלנו, הבנו מהר שמשהו איתו לא בסדר. היו כל מיני סימנים מחשידים. הוא פחות תקשר, פחות דיבר, פחות חייך". לאחר סדרת אבחונים התקבל האישור הרשמי: חגי נמצא על הרצף האוטיסטי בתפקוד נמוך.

איך מעכלים בשורה כזאת? הקרקע לא נשמטת מתחת לרגליים?

"בהתחלה השמיים נופלים. זה קשה מאוד", הוא אומר ועיניו נוצצות מדמעות. "מה גם שמדובר באוטיסט בתפקוד מאוד ירוד עם ביטויים התנהגותיים לא פשוטים לעצמו ולסביבה. אבל התמודדנו ואנחנו מתמודדים. להיות הורה לילד כזה זה אומר לשמור ולגונן עליו כל יום, כל היום".

היו לכם גם עוד שני ילדים קטנים בבית, איך תפקדתם כהורים?

"קודם כול היה לנו ברור שהוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה, שותף לכול. יחד עם זאת, עשינו הכול כדי שזה לא ישפיע על השניים האחרים. ניסינו לתת להם ילדות טובה ונורמלית. נעזרנו באנשים והתמודדנו וכן, היו גם רגעים קשים מאוד", הוא משתנק. "חגי לא מדבר. הוא מעולם לא אמר לי: 'אבא, אני אוהב אותך'. הוא לא מביע שום רגש. גם כשכואב לו, אנחנו מנסים להבין לבד מה עובר עליו, האם הוא עייף, האם הוא עצוב".

כשמלחמת חרבות ברזל פרצה, משפחת הורוביץ פונתה מביתה ותחושת הביטחון שהעניקה הסביבה המוכרת לחגי התערערה. "יותר מ־30 שנה הוא רגיל שהוא מגיע לבית בקריית שמונה. זה הנוף שהוא רגיל אליו, החדר, המיטה. כשעזבנו את הבית, המחשבה הראשונה שעלתה הייתה מה יהיה עם חגי. איך בכלל מתווכים לו מציאות של עקירה מהבית", הוא מתאר את גודל האתגר. "במשך כמה חודשים הבאנו אותו לבית של הבת נגה במצפה אילן. זה עבד תקופה מסוימת, אבל יש לה ארבעה ילדים קטנים שנאלצים להתמודד עם גבר בן 33 שמדי פעם צועק או מרביץ. אז העברנו אותו לדירה במרכז הארץ. הבעיה היא שזו דירה קטנה, וחגי זקוק למרחבים. עכשיו ברוך ה' אנחנו מנסים להחזיר אותו הביתה לקריית שמונה".

לפני כמה חודשים התראיין הורוביץ יחד עם בני משפחתו לדנה וייס, חברתו לחברת החדשות, ובריאיון הזה חשף את ההתמודדות עם בנו חגי. "מאז אנחנו מקבלים מאות פניות של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. ילד שיש לו צרכים מיוחדים פירושו של דבר התמודדות עם טלטלה גדולה בחיים, הכול מתערער במשפחה, וההורים זקוקים לאדם שהגורל הנורא הזה הִכה גם בו ומסוגל להבין אותם".

"ערוץ 12 אינו הבעיה"

הורוביץ, פנים מוכרות כמעט בכל בית בישראל, נמצא בתחום התקשורת כבר יותר מארבעה עשורים. לעובדת היותו חובש כיפה, הוא אומר, אין קשר לעבודתו המקצועית: "כשהתחלתי את עבודתי כעיתונאי היו בישראל מעט מאוד עיתונאים חובשי כיפה. לאט לאט מספרם גדל, כי בסוף התברר למערכות התקשורת שאדם עם כיפה ואישה עם כיסוי ראש מסוגלים להביא מסר אינטליגנטי. מה גם שהם רצו להראות שהנה, צירפנו גם אנשים דתיים למערכת. אני הייתי כתב בעיתון הארץ, וכמדומני הייתי שם בזמנו הדתי היחיד. בכל פעם שכתבתי 'יהודה ושומרון' הם שינו ל'גדה המערבית'. בסוף קיבלתי שם כמה פרסים מגדולי שמאלני ישראל בדור האחרון, ואף נשלחתי מטעם העיתון ללימודים בלונדון. אבל לא אז ולא היום הייתי נציג של הציבור הדתי בתקשורת הכללית. לא ראיתי בעצמי שליח של אף אחד".

אף שיש כאלה שרואים בך כזה.

"נכון, אבל זה שלהם. היום כבר יש עשרות עיתונאים דתיים ואנשי ימין מוכשרים וטובים בכלי התקשורת. אפשר לראות את השינוי בשטח. 16 שנים הייתי כתבנו בצפון, ולאחר מכן הייתה לי פינה במהדורת החדשות המוקדמת. לעיתונאים דתיים מתחילים אני תמיד אומר: אתה מגיע לגלי צה"ל לדסק החדשות, אל תנסה להעיר הערות מהרגע הראשון על הסביבה השמאלנית שאתה נמצא בה. לאט לאט תחולל שינוי. אני מכיר כמה וכמה עיתונאים שבאמת הצליחו להנחיל את מורשתם האידאולוגית לא בקטטות וגידופים, אלא דווקא מתוך מקצועיות ונועם הליכות".

בערוץ שאתה עובד בו אין כל כך הרבה דתיים.

"לזכותה של חברת החדשות ייאמר שמלבד אלה שמופיעים על המסך, יש מאחור עוד המון עובדים דתיים. יש עורכים, במאים ואנשי סאונד ותאורה ומפיקים שאנחנו לא יודעים עליהם".

למרות זאת, הרושם הוא שיש בערוץ קול מאוד מסוים.

"ישנם קולות רבים בערוץ 12", הוא מתעקש. "ואני מודה שזה כיף לי שאני מסוגל לשמוע בשש בערב את גיבור ישראל אמנון אברמוביץ' ובתשע בערב לזפזפ לערוץ 14 כדי לצפות מדי פעם בפטריוטים ובינון מגל. אני מודה לקדוש ברוך הוא שדעתי לא משתבשת ואני פתוח לכול, לא כמו חבריי שלא מסוגלים לצפות באברמוביץ' או בגיא פלג כי זה מטריף אותם. חמש דקות אחר כך יושב באולפן עמית סגל שמשמיע דעה ימנית ברורה, נחרצת ומאוד אינטליגנטית, אבל זה לא מספיק להם".

אולי כי באולפן עמית הוא בדעת מיעוט.

"בכל תוכניות הראיונות בחדשות 12 ישנם פרשנים אנשי ימין כמו שירית אביטן, דוידי בן ציון, עורך הדין אילן בומבך ועוד. לכן התחושה שאין מקום לאנשים בעלי דעות ימניות היא לא נכונה", הוא הודף את הדברים. "מכאן ועד המחשבה שהמדינה מתמוטטת בגלל חדשות 12 ולא בגלל הקואליציה שלא מתפקדת כממשלת ימין על מלא, המרחק רב. אני מקנא באלה שחושבים שהבעיה של מדינת ישראל היא ערוץ 12 או 13".

לאורך השנים קיבל הורוביץ הצעות להשתלב במפלגות שונות. הוא חכך בדעתו אך לבסוף סירב. היום הוא מודה שהרצון להיכנס לחדרים הסגורים ולהשפיע מדגדג לו בקצות האצבעות.

נראה אותך בפוליטיקה בקרוב?

"אני רוצה להיות פוליטיקאי".

למה לך?

"כי אני אוהב את הפוליטיקה. אבוא לציבור שלי, הציבור הדתי, ואומר: תקשיבו, קודם כול בואו נוציא את המילה מתנחלים מהלקסיקון. אין מתנחלים, אלא יש חצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון שמשמשים כרצועת הביטחון של מדינת ישראל. ועכשיו אני רוצה לדאוג לצרכים הבסיסיים האנושיים של הציבור הזה. צריך כמובן לדאוג לכל הציבור בישראל, אבל אני מדבר עכשיו על הציבור שלנו, ציבור קוראי העיתון 'בשבע'", הוא מסביר.

אבל באיזו רשימה אתה רואה את עצמך? רשימה קיימת?

"אני מאמין שעד הבחירות הבאות יקומו וייפלו רשימות נוספות, ואז אני אצטרך לקבל החלטה אם באמת ובתמים אכנס בגילי המופלג לתוך הרפתקה בפוליטיקה הישראלית".

איפה אתה רואה את עצמך באופן טבעי יותר, במחנה הימין, המרכז או השמאל?

"הלב שלי מאז ומתמיד נמצא במחנה הימין".

במרוצת השנים הפך מנחם הורוביץ לסמל ופה לתושבי הצפון. בשבוע הבא, בכנס ירושלים-תל־חי של קבוצת 'בשבע', יוענק לו 'אות החזון והמעש למפעל חיים', על עבודתו המקצועית ככתב הצפון גם בשעות קשות ועל גאווה לאומית ואמונה שנסך בתושבי הצפון בפרט ובאזרחי ישראל בכלל. "הפרס הזה הוא בהחלט מעמד מרגש בחיי, וזה דורש ממני לחשוב אם באמת אני ראוי לכך".

אתה מודע לכך שהפכת עם השנים לסמל של הצפון?

"זה בהחלט סטטוס מחייב, שלא התכוונתי אליו. כל השנים אמרתי לאנשים: חבר'ה, תעזבו רגע את האידאולוגיה, ציונות או ייהוד הגליל. קודם כול תבינו שאתם גרים במקום הכי יפה בארץ. ברגע שזו תהיה התחושה שלכם, אתם תבינו כמה זכיתם. על זה תבססו את הדברים האחרים. אין על חבל הארץ הזה. אני מודה על הזכות לחיות במקום הזה".