השלם את החסר

ליד איזו חלקה?

איפה אעמוד השנה בזמן האזכרה הממלכתית בבית העלמין הצבאי בכפר סבא? אילו היה אפשר לחלק את עצמי כמספר החלקות, הייתי עושה זאת, אבל אי אפשר.

איפה כן? אולי בחלקה החדשה, של חרבות ברזל - אולי ליד תמי וילדיה, לצד קברו של אביתר (אביה) כהן, איש חמודות שהלך להילחם אחרי שעבר כבר את גיל הפטור?

אולי לצד רונית ורן להט, הוריו של טל, הלוחם שהניח בצד חלומות על קולנוע בשביל עם ישראל?

אולי עם אמיר ומירב דניאל ליד המעט שנטמן מעוז, בציפייה להשבת גופתו מעזה? עוז שהניח את הגיטרה החשמלית שלו בצד עד שיעשה את המוטל עליו למען העם שלנו?

אולי ליד שמחה ולאה גולדין שנמצאים במצב דומה כבר יותר מעשור בלי הדר הי"ד, שכתב את עצמו בשולי ספר מסילת ישרים שנשא עימו?

או אולי לצד הלל, אשתו של זיו חן, ולצד הוריו, אבי ורוזי, שאיבדו תלמיד חכם שיצא להילחם חמוש בתורה ובפיוט, ומן השמיים התוודע ללידת בנו יחידו?

אולי ואולי ואולי, רשימה ארוכה של שמות נוספים רצה לנגד עיניי. אולי בכלל עם אורי ובת־שבע ושלומית שעומדים לצד חמישה קברים, שני אחיה של בת־שבע, שמעון ושלמה, שנפלו בששת הימים, שי ודרור וינברג ואבי הר־לב. כמה אפשר לשאת? אולי סתם כך אעמוד ליד קבר נטול בני משפחה לידו, גם כאלה יש לא מעט, ובכל טקס הלב נצבט.

בסוף כנראה אעמוד כבכל שנה ליד פרץ טבק הי"ד, בן דוד של אמי שנפל במלחמת השחרור. בכלל לא הכרתי אותו, גם אמא שלי לא הכירה, אבל אעמוד שם כדי לומר לעצמי שאנו עומדים כאן כדי לזכור דורות קדימה, והצער הטרי לא משכיח דבר מן הצער הישן. גם הכרת הטוב לנופלים למעננו לא תיעלם עם השנים.

הנופלים

יש כאלה שמדמיינים את הנופלים על המדינה, וחושבים: אז איך אפשר לשמוח? אני מדמיין אותם אומרים: נפלנו בשבילכם, נפלנו בשביל המדינה שלנו, לפחות תשמחו בה, אחרת - בשביל מה?

נקי

פעם בשנה יש לנו הזדמנות לנקות את העדשה מהלכלוך שדבק בה ולראות שאחרי הכול אנחנו חיים בתוך פלא גדול. עם כל מה שעבר עלינו, ועבר יותר מדי, יש מעט מאוד יהודים מכל הדורות שלא היו מתחלפים איתנו בשמחה ובלי כל תנאי. אנחנו פשוט רואים את זה מקרוב מדי, ומקרוב דברים יוצאים מטושטשים. צריך לקחת צעד קדימה, ורק לדמיין מה יכתבו על הימים האלה בעוד כמה שנים.

מה עבר מיום העצמאות שעבר?

שמעתי שיעור שהעביר הרב מדן לפני שנה ברגעים שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. הוא עשה חשבון של המסע שעברנו מיום העצמאות תשפ"ג עד ליום העצמאות שבו הוא דיבר, תשפ"ד. שלא במתכוון הרווחתי בזכותו מבט על מה שעברנו מאז.

הוא מדבר בחרדה קיומית על איראן, לבנון וסוריה. עברה שנה, ואנחנו במקום אחר לגמרי. הוא מדבר על החרם העולמי נגדנו ומבכה מרה את אובדן הביטחון מידידתנו הגדולה, והנה חלפה שנה וידידתנו הישנה־חדשה הפצירה בנו לפתוח את שערי הגיהינום על עזה ושלחה לכאן נשק בהמונים. הוא מזכיר את ראשי האויבים מלבנון ומעזה, גם חטופים רבים חזרו מאז השנה שעברה, וחוסלו נסראללה, סינוואר ובכירים רבים, וביפרים ומכשירי קשר ומה לא.

ובטח יש עוד הרבה מה לעשות, אבל מיום העצמאות הקודם דברים השתנו לבלי הכר.

מדינת ישרא

זה לא שלם בלי החטופים,

זה לא שלם בלי הכרעת החמאס,

זה לא שלם בלי הפצצת הגרעין,

זה לא שלם בלי הקמת גוש קטיף מחדש,

זה לא שלם בלי אחדות בתוכנו,

זה לא שלם בלי שופטים הוגנים.

זה לא שלם בלי צדק חברתי,

זה לא שלם בלי שלום אמיתי.

זה לא שלם בלי רווחה כלכלית,

זה לא שלם בלי תורה ומקדש.

זה לא שלם בלי עוד המון דברים,

ועל הלא שלם הזה אומרים הלל –

כדי שיום אחד זה יהיה שלם.

זיקוקין

כבר אין נפצים בפורים,

מתחשבים בהלומי הקרב,

ואין זיקוקין בעצמאות

על ארץ ארץ שנאהב.

בשקט שנוצר שומעים את פעימות הלב,

אולי פעימות משיח מתקרב.

הנרגנים

גם ביציאת מצרים היו נרגנים שזלזלו באירוע ולא חשבו שיש מה לחגוג, הם ידעו תמיד להזכיר את השומים והבצלים שאכלו במצרים ולהתעלם חגיגית מהמן שיורד מהשמיים. הם אפילו הצליחו לעכב את גלגלי הגאולה בארבעים שנה נוספות, אבל בסוף לא נולד הנרגן שיעצור את משק כנפי ההיסטוריה, קמה לה מדינת היהודים הראשונה. גם בפורים אחרי שמרדכי ואסתר עשו את הלא ייאמן, היה מרדכי רצוי רק "לרוב אחיו", כי היה המיעוט הזה שידע להסביר מצוין איך האיש הזה שקיבל טבעת והפך מקורב למלכות עשה על כל היהודים סיבוב.

גם כשקמה מדינת ישראל השנייה והוקם בית המקדש השני נשארו אליטה של עשירים בגלות היפה שלהם וידעו להסביר מצוין שזה ממש לא זה. אז גם עכשיו, כך דרכו של עולם, יהיו הנרגנים והמתלוננים שישאלו בתימהון איך אפשר לחגוג כשהכול הולך לאבדון. הם ידעו להוכיח באותות ובמופתים כמה הם צודקים. ככה זה כשמתלוננים. אבל המדינה הזאת והגאולה הזאת גדולה מכולם, בתוך תוכם אפילו הם יודעים.

סיכה

כל האנטישמיות הלא הגיונית, כל הסיקור העולמי המוגזם על מדינה שהיא "סיכה על מפת העולם", כל ההתעניינות והזעם והעיסוק האובססיבי – מעידים כאלף עדים, שגם הם יודעים שהמדינה הזאת היא חתיכת בשורה, ויש להם ממנה ציפיות בשמיים. כדאי שנהיה ראויים.

לתגובות: [email protected]