שנת 1994 הייתה שנת אופוריה במחנה השלום, ששלט אז ביד רמה במדינה.
הסכמי אוסלו המתגבשים לקראת שלבי הקבע שלהם, הפגישות המרגשות והמחוות לאין קץ בין ישראל לפלשתינים ולעולם הערבי בכלל צבעו בוורוד מופרך את עולמם של רוב אזרחי ישראל.
הם התחילו להרהר ברצינות בכיתות חרבות לאיתים, ולא נתנו לזוטות כמו נחלי דם ברחובות ירושלים להרוס להם את החזון. באווירה הזאת החליט צה"ל, שהורכב מאותו חומר אנושי, לנסח לו אמנת יסוד חדשה. היא בהחלט שיקפה את פני הדור.
ועדות חקירה, תחקירים, דוחות מבקר – הדיונים הקריטיים להמשך שגשוג המפעל הציוני בארץ הקודש כמו תמיד מתנקזים לחבטות שמאל-ימין בזירת הקרב התקשורתית. לכל סיבוב קצובות דקות ספורות, ורמת הרצינות והעמקנות של הטענות בהתאם. אבל אם רוצים באמת בתיקון והסטת המדינה למסלול של ערכיות וניצחון, צריך לרדת אל שורשי הכישלון. ודיון ב'רוח צה"ל', המסמך המכונן שהושלט על צבא ההגנה לישראל בימי הבלבול והאסון של אוסלו והבריחה מלבנון, קריטי לצורך הזה.
מאמר חדש שפורסם בכתב העת 'השילוח' חוזר אל שורשי המסמך הזה ומראה את ההרסניות של התפיסות שהוא השריש בצבא. הנקודה הראשונה ואולי החשובה ביותר שעליה מצביעים מחברי המאמר, החוקרים יאיר קרטמן ויעקב יקיר ממרכז יכין, היא הערך "חיי אדם" שהוכנס אל הקוד האתי. פרופ' אסא כשר, שהופקד על ניסוח המסמך בגלגולו הראשון בשנות ה־90, התגאה בכך שבדיקה השוואתית שלו גילתה שצה"ל הוא הצבא היחיד שקבע את הערך הזה במסמכי היסוד שלו. הוא אף מתאר מפגש עם קצין בכיר מצבא דנמרק, מדינה סופר־ליברלית ללא צל של ספק, שהסביר לו כי הם נמנעים מקביעת הערך הזה מחשש שהוא "יפריע ללוחמים בפעולותיהם". זה לא פחות ממדהים שכשר מספר בעצמו את הסיפור הזה בספרו 'אתיקה ישראלית', ולא רק שאין זה מביא אותו להרהר בכך שוב או לחזור בו, אלא אף משמש לו מקור גאווה בכך שהוא היחיד לקבוע איוולת כזאת.
העלאת הערך הזה על נס, לצד השמטה (בגרסת 1994) של ערך אהבת המולדת וערך הניצחון, הביאה את יקיר וקרטמן להשערה הדי מבוססת שאחד היסודות שעליהם נבנה הקוד האתי של צה"ל הוא תאוריה פופולרית מאותם ימים – תאוריית המלחמות הצודקות והלא צודקות. באותם ימים התפרסם מאוד ספר שחיבר הפילוסוף האמריקני מייקל וולצר באותו שם, ובו שטח את התאוריה הזאת.
הרעיון המסדר הוא שאין הצדקה לדבר הנורא שנקרא מלחמה, מלבד זכות היסוד של האדם על חייו. וכשם שלאדם יש זכות אינהרנטית ובלתי תלויה לשמור על חייו, כולל נקיטת אמצעים להגנה עצמית, כך גם לקולקטיב מאוים של אנשים יש הזכות להתאגד ולהגן על חייהם. ברם, הסייגים מכך נגזרים מיד: העילה היחידה למלחמה היא הצלה מיידית מפני מוות בסבירות גבוהה, ואם אין דבר כזה על הפרק המלחמה הופכת לבלתי צודקת. סייג נוסף מתקיים בתוך המלחמה הצודקת עצמה: אם המלחמה של צד אחד להגנה על חיי אדם גורמת לאובדן חיי אדם שאינם מסכנים אותו בצד השני, מה שמכונה בלתי מעורבים, שוב היא מאבדת את צדקתה.
לטענת מחברי המאמר, זו התאוריה שעומדת בבסיס 'רוח צה"ל'. הם מבססים זאת על רוח התקופה – הימים שלאחר מחאות השמאל החריפות נגד "מלחמת הברירה" בלבנון, שמחבר הקוד היה חלק מהן, והלחץ הציבורי הגובר ליציאה מוחלטת מרצועת הביטחון. כמו מלחמת לבנון הנוכחית, שתיהן מלחמות שמטרתן שינוי המצב הגאו־אסטרטגי בזירה הקרובה, ולפיכך הן פסולות ולא מוצדקות. וולצר עצמו, שעודנו חי, התבטא במפורש במאמר בניו יורק טיימס נגד מתקפת הביפרים, וכלל אותה בהגדרת המלחמה הבלתי צודקת.
כשר הביא לידי ביטוי את התפיסה הזאת, בדרך מתוחכמת ורמוזה שצה"ל יוכל לבלוע, בקוד האתי שלו. את הערך "חיי אדם" הוא הציב במנותק מהצד שלו במלחמה. זו ממש הגישה של וולצר, שהזכות לחיים היא העומדת בבסיס המלחמה הצודקת. בנוסף לכך, השמטת ערך הניצחון ביודעין, כפי שמוכיחות הטיוטות, מתחברת גם היא לאותה גישה. אם הסרת את האיום המיידי לחיי אזרחיך, אך טרם הכרעת את האויב – מצב שמוכר לנו מקרוב בעזה בימים אלה ממש – מה ההצדקה על פי ערכי צה"ל להמשיך להילחם עד הניצחון? על פניו זו פעולה אנטי־ערכית שנוגדת את רוח צה"ל.
וכאן מגיע המכה בפטיש: ערך "טוהר הנשק". בניגוד גמור לאפרוריות בואכה רתיעה מערכים כמו ניצחון ואהבת המולדת, בערך הזה ניכרת התלהבות רבה עד כדי מסירות נפש. "החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם", לשון 'רוח צה"ל'. חשוב להדגיש כאן משהו: 'רוח צה"ל' אינו מסמך משפטי. הוא לא בא כדי לעגן את מחויבותו של צה"ל לחוק הבין־לאומי. המחויבות הזאת מעוגנת זה מכבר, מוטמעת בפעילות של הכוחות הלוחמים בשטח, ולא בשבילה הוזמן פרופ' כשר. המטרה כאן היא להטמיע את ההימנעות מפגיעה באזרחי האויב כערך יסודי של כל לוחם, גם בלי קשר למה שמחייב החוק הבין־לאומי. כשר סבור שכל חיי אדם שנפגעים במסגרת מלחמה שומטים את צדקתה, וכך צריך להתייחס לזה.
'רוח צה"ל' אינו דומה למסמך מכונן של חברה או אגודה ששוכב לו, טובל באבק, באיזה ארכיון עגום. צה"ל, כדרכו הגמלונית והפקודתית של צבא, טורח להטמיע באובססיביות את המסמך הזה בקרב חייליו. בזמני עוד הייתה חובה לשאת את המסמך הזה עליך בתעודת החוגר, משל היה קמע שכתבו מומחה. ככל שאתה עולה בסולם הדרגות, ומתחנך בבתי הספר השונים לפיקוד, הצורך להטמיע בך את ערכי המסמך גובר. זה מסמך שפומפם בצה"ל במשך חצי יובל, ויש לכך תוצאות. אי אפשר לנתח אירועים כמו אוזלת היד מול צעדות השיבה ב־2018, ההחמצה ההיסטורית של 'קטיף כלניות', הבדיחה העצובה שנקראת 'הקש בגג' ועוד מאות מקרים קטנים ופחות מפורסמים, בלי לראות את תפקידו של 'רוח צה"ל' בבלבול הערכי הזה. אפילו השבוע הגיעה לעיתונאי נדב איל הדלפה מכוונת של גורמים בחיל האוויר על כך שפיקוד הדרום שולח אותם לתקיפת מטרות שגורמות לפגיעה רבה מדי לטעמם ב"בלתי מעורבים".
המסמך הזה דקר בעיניהם של כמה קצינים בצה"ל, ובראשם ראש אכ"א לשעבר, האלוף במילואים אלעזר שטרן. בשנת 2000 הוא כינס ועדת מומחים בראשות פרופ' אבי שגיא, וביקש ממנה להכניס את ערך אהבת המולדת. דא עקא שפרופ' שגיא סועד מאותו המסטינג האידאולוגי של פרופ' כשר, ולכן הדרישה ממנו להטמיע ערכים אחרים הייתה מתכון בטוח להשארת האסון על כנו. לפני חמש שנים הסביר שגיא עצמו, במאמר שכתב למכון הישראלי לדמוקרטיה, כי בניגוד לערכי היסוד האחרים שמבטאים נורמות ברורות ומחייבות של החייל, ערך "אהבת המולדת ונאמנות למדינה" הוא "מוטיבציוני ואינו מגדיר זהות". בתרגום לשפת העם: עשינו להם טובה, בפועל זה חסר משמעות. שגיא הצליח לקחת אפילו את הערך הזה לכיוון הפרוגרסיבי: "מטרתו להדגיש שהמניע לשירות צריך להיות מרגש חיובי ולא מרגשות שליליים כמו שנאה או נקמה".
צריך להיזהר ממסקנות חד־משמעיות ופשטניות. 'רוח צה"ל' הוא לא הסיבה לכל צרותינו, ותיקונו לא ירפא הכול. אבל קשה גם להתעלם מהנוכחות שלו בנאומיהם ובמעשיהם של מפקדי הצבא הבכירים בעשורים האחרונים. יהיה זה בני גנץ והתגאותו בסיכון חיילי גולני תוך כדי מבצע 'צוק איתן', או גדי איזנקוט שראה בהחמצת ההזדמנות לפגוע בנסראללה בתחילת מלחמת לבנון השנייה סמל למוסריות של צה"ל, או אביב כוכבי שהודה בפה מלא לגבי קרבות הקסבה בשכם ב'חומת מגן' ש"להפעיל כוח צבאי בסביבה מאוכלסת זה מסובך, בהנחה שאתה מחזיק ביד אחת ערכים".
הדוגמה האקטואלית והכואבת ביותר היא של הרמטכ"ל האחרון הרצי הלוי. העמדה שהוא חזר עליה, החל מאפריל 2024, שיש להגיע להסכם הפסקת אש קבועה תמורת השבת החטופים, היא יישום קלאסי של תאוריית המלחמה הצודקת. מבחינתו, ברגע שהאיום המיידי על תושבי העוטף הוסר, וישנם חיי אזרחים שבויים על הכף, אין ערך והצדקה לניצחון על האויב והכרעתו. מעמד בין־לאומי, כושר הרתעה, שינוי מאזן הכוחות, כבוד לאומי, נקמת דם אחינו השחוטים – כל אלה כאין בעולמו של הרצי וקודמיו. לגבי הרמטכ"ל הנוכחי – ימים יגידו. צבא ההגנה לישראל הפך, בחסות הקוד האתי, לצבא ההגנה על חיי אדם. השינוי בקוד האתי נדרש, ועוד יותר ההטמעה שלו. לפני שמדברים גבוהה על "חינוך מחדש" בעזה, כדאי להתחיל עם חינוך מחדש אצלנו פנימה.
לתגובות: yoniro770@gmail.com