סמוך לפסיפס הרימון המוצב לזכר בנם בשביל הרימונים שבהר חברון, איל ברקוביץ' הי"ד שנפל בקרב בצפון הרצועה מספרים הוריו, ריקי ושמעיה, על הצייר, בן התורה והלוחם.
שביל הרימונים נולד מתוך רצון של המועצה האזורית הר חברון להנציח את נופלי מלחמת חרבות הברזל במרחב הקהילתי. בשיתוף פעולה עם משפחות הנופלים יצרו מיזם מרגש שאיפשר לכל משפחה להנציח את יקירה.
"איל הגיע לכאן אחרי כמה שנים שגרנו בניו זילנד. לקח לו זמן להתאקלם בתרבות הישראלית, אבל מהר מאוד הוא התגלה כצייר ומאייר ברמה מאוד גבוהה. לאחר מכן, בשנים שהוא למד בישיבה, הוא מאוד התבלט בתחום הספורט, אבל מהר מאוד גם בלט אצלו מאפיין הלימוד, השקדנות הרצינות, העמקות", מספר שמעיה.
"כשהוא החליט להתגייס לצבא, אחרי שלוש שנים בישיבה הגבוהה בעלי, הוא בחר להתנדב לסיירת מטכ"ל, אחר כך הוא הגיע ליחידת מגלן". ריקי מוסיפה ומספרת: "כשהוא סיים את הצבא הוא בחר את דרכו בעולם וביקש להיות רופא, הכי טוב שאפשר. הוא הספיק ללמוד שנה אחת רפואה בבית החולים הדסה עין כרם באוניברסיטה העברית ואז פרצה המלחמה".
"איל התנדב בעמותה שמתעסקת עם אנשים בעלי מוגבלויות קשות, שם הוא הכיר את אשתו, מיכל. כשפרצה מלחמה מיכל ואיל היו אצלנו בבית בשמחת תורה. מיכל יצאה למשמרת כאחות בבית חולים ואיל יצא בצו שמונה למילואים וזו הייתה השבת האחרונה שהם חגגו ביחד וגם אותה הם לא סיימו".
מוסיפה יקי ומספרת: "איל נלחם חודשיים, ובמשימה לגילוי וזיהוי שבויים ונעדרים באחת המנהרות בג'בלייה, בדרך לגילוי המנהרה התפוצת מטען צד והוא ויחד עם חברו, צמד הברזל שלו, גל איזנקוט נהרגו. בזכות הפעולה שלהם חולצו לאחר מכן חמש גופות של שבויים נעדרים מהשבעה באוקטובר".
בדבריה מציינת ריקי את החיבור המיוחד הבא לידי ביטוי בקשר שבין איל לגל, "גל גדל בהרצליה, איל גדל פה בסוסיא. כל אחד בא מעולם שונה, ממקום אחר, ושניהם בחרו להילחם יחד ולצערנו גם למות ביחד, אבל זה מסמל מאוד את היכולת שלנו כעם ישראל לחיות ביחד. לא צריך גם למות ביחד".
עוד מדגישה ריקי את כשרונו המיוחד של איל, כשרון האיור, שבא לידי ביטוי גם בתקופת לימודיו בישיבה הגבוהה בעלי, "אחרי כל סוגיה שהם למדו הוא תלה על לוח המודעות איור שמסכם את הסוגיה. אחרי שהוא נהרג חברים שלו הורידו מלוח המודעות ואספו את כל האיורים שלו והביאו לנו. התקשרנו למישהו ממוזאון הקומיקס בחולון וכעת יש שם תערוכה של האיורים שלו שנקראת 'על הדבש ועל העוקץ'".
האיור האחרון שצייר איל היה בג'בלייה, שם שרטט את ציר התנועה שלו ושל חבריו לקראת הכניסה למנהרה על מנת לבצע את משימתם.
"אחרי שאיל נפל הגיע אלינו כרך של שישה סדרי משנה בפורמט כיס בהוצאה של משנה סדורה שאיתו הוא למד בשנים שבהן הוא היה בעלי וגם בשנים שלאחר מכן. בפורמט הזה הוא רשם הערות כמעט על כל אחת מ-4100 וכמה משניות של ששת הסדרים", מספר שמעיה. "אנשים טובים חשבו מה אפשר לעשות עם הדבר הזה כדי להשאיר אותו. הוא גם מופקד בסופו של דבר באוצר כתבי יד הנדירים בספריה הלאומית, ובנוסף הוא נמצא בהליך של הוצאה לאור של כל ששת הסדרים עם ההערות שלו ובפונט שלו, שזה פרויקט אחר של 'אות חיים'".
שמעיה מציג דגם של המהדורה הצפויה לצאת ומעיר כי בני תורה ותלמידי חכמים שעברו על ההערות העריכו את עמקות המחשבה וההבנה של איל כפי שהן באות לידי ביטוי בהערות המתמצתות כל סוגיה, "ואת הדבר הזה הוא הצליח לעשות במהלך השנים שלו בישיבה ולאחר מכן, וזה מפעל מדהים שהוא השאיר לנו מזכרת נצח אחריו".
צפו: יפעת גנון, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, מועצה אזורית הר חברון, מספרת על המיזם המיוחד של 'שביל הרימונים'