מבלי להיכנס לשאלת ההתקוטטות הפומבית והמסוכנת לביטחון כולנו בין ראש השב"כ לראש הממשלה, ומבלי לתהות על ההתעקשות של רונן בר להישאר עוד חודש וחצי בתפקידו, נתייחס רגע למודעת הדרושים שאותה מפרסם בימים אלה ראש הממשלה בינו לבין עצמו, על מנת לאתר מועמד ראוי לראשות השב"כ ביום שאחרי רונן בר.
האתגר שיעמוד בפני ראש השב"כ הבא יהיה לא רק שיקומו של הארגון אחרי טבח השבעה באוקטובר, אלא גם שיקום של יחסי האמון בין הראש הנכנס לראש הממשלה, לקבינט ולשרי הממשלה. ראש הממשלה יצטרך לבחור אדם שיהיה גם מקצועי ברמות הגבוהות ביותר וגם כזה שניתן יהיה לשוחח איתו באופן הגלוי והפתוח ביותר מבלי לחשוש שיום אחד ינוצל המידע הזה לניגוח פוליטי, וחמור מכך, לצורכי איום פוליטי.
רבים סבורים, במידה לא מבוטלת של היגיון וכנראה גם צדק, שראש השירות הבא לא יכול להיות מישהו מהצמרת הפיקודית הנוכחית של השב"כ, בין בשל אחריות אישית שאולי יש לו לימים שקדמו לטבח השבעה באוקטובר, ובין אם בשל האמון המעורער של הציבור וההנהגה בבכירי הארגון הנוכחיים. בין אם מדובר בחוסר אמון מוצדק ובין אם לאו, מדובר בחוסר אמון שכנראה קיים ואתו צריך להתמודד.
עם זאת, המציאות הביטחונית המורכבת שעוברת על כולנו ספק אם מאפשרת הצנחה מבחוץ של בכיר כלשהו מארגון אחר, כזה שיצטרך ללמוד את התפקיד, להכיר את יכולותיו המודיעיניות והמבצעיות, להכיר את הקופסא כדי שיוכל לתת רעיונות מחוצה לה וכזה שירכוש במהירות את אמונם של בכירי הארגון, אנשיו ואגפיו המורכבים. אין לנו את הלוקסוס של תקופת למידה. מדובר בביטחון ואנחנו זקוקים למישהו שיעשה את כל אלה מעכשיו לעכשיו.
אשר על כן אני מבקש להעלות כאן שם של מועמד שבמידה מסוימת הוא הצנחה, אבל הוא גם לא ממש הצנחה. אחרי טראומת פרשת קו 300 הוחלט להשיב לראשות השירות, במעין צו 8, את יוסף הרמלין שכיהן בתפקיד 14 שנים קודם לכן. הארגון היה אז במשבר עמוק ונדרש לו אדם שמכיר אותו מבפנים, מכיר את התפקיד, בעל ניסיון, אבל לא מהצמרת הקיימת. כך נראה לענ"ד שניתן לעשות גם במקרה הנוכחי.
השם שאני מבקש להציע הוא השר אבי דיכטר. אין לי מושג מה תהיה דעתו על כך ומעולם לא דיברתי איתו על כך, ובכל זאת אני מעלה כאן את ההצעה (וסליחה מראש, מר דיכטר). מדובר בראש שב"כ מוערך מאוד בהיבט המקצועי, דובר ערבית בניגוד לכמה מקודמיו, מכיר את התרבות הערבית לעומקה, כמי שהיה ראש מרחב דרום בשירות, הוא גם מכיר היטב את רצועת עזה (לפחות לפני שרחובותיה הפכו לעיי חורבות), ובמקביל מכיר את האויב שמצפון כמי שהיה ראש נפת צידון אי שם בשנות השמונים.
מדובר בראש שירות (לשעבר) בעל עמדות התקפיות, מי שהיה אחראי לשורת חיסולי בכירי טרור, הציע כבר ב-2006 לכבוש שטחים ברצועת עזה, ואת הדברים אמר זמן קצר אחרי ההתנתקות, תקופה בה היה מאוד לא פופלארי להתבטא כך.
לבד מהיכולות המקצועיות של האיש, הוא גם זוכה לאמונו של ראש הממשלה, יתרון חשוב לא רק עבור נתניהו, אלא בעיקר עבור ביטחוננו שלנו, אזרחי ישראל. אני מבקש שלא להתייחס כאן למיקומו הפוליטי הדי מרכזי, למרות שיש מי שיראו גם בכך יתרון (אחיי הימניים, קחו כוס מים, אפשר להירגע). פוליטיקה זה סיפור אחר, אנחנו מנסים לדבר ביטחון.
בקיצור, במקום להצניח ובמקום לקדם, נראה לי שבנתונים הנוכחיים, נדרשת קריאה כזו (אפילו לתקופה מוגבלת של שיקום הארגון וריענונו) לשר אבי דיכטר, ליטול את המושכות ולהירתם למשימה הלאומית והחשובה כל כך.