יום העצמאות השנה היה השני שיצוין תוך כדי מלחמה. בשנה החולפת חזרו חלק מהמפונים בצפון ובדרום לבתיהם, אבל לעומת תחושה של שגרה במקומות מסוימים, במקומות אחרים עדיין מתמודדים עם אתגרים רבים.
פנינו לכמה תושבים בצפון ובדרום, שעם אחדים מהם שוחחנו במהלך השנה, כדי לשמוע מעט על התחושות לקראת יום העצמאות ולאחר השיבה הביתה - מי לפני חודשים רבים ומי רק לפני חודשיים.
אריה אקרמן, תושב קריית שמונה ובעל עסק לאירוח, פתח את הימים הראשונים של המלחמה כמפעל חסד. הווילה שלו, שכמובן הייתה ריקה מאורחים, ניתנה לחיילי צה"ל באופן חופשי ורבים הגיעו לנוח, להתאושש ולהניח את הראש. כמו כן הוא ומשפחתו פעלו להכנת אלפי כריכים ויצאו לחלק אותם לחיילים ששמרו עליהם. אבל לאחר כמה ימים גם אקרמן ומשפחתו נאלצו לעזוב את ביתם ולהתפנות.
לפני חודשיים שב לביתו, והוא מודה שהאתגר גדול מאוד. "למרות שאני אדם עם ניסיון חיים, ובדרך כלל אני רואה את הנולד ומאוד לוגי ואנליטי וגם רגיש, לא הצלחתי לכמת את הדבר הזה שנקרא חזרה הביתה ופתיחת עסק מחדש. זה אירוע מאוד קשוח שלא הבנתי את הגודל שלו. היינו אחרי מרתון של שנה וחצי קשות מאוד לאחר פינוי, חרדות, מעבר בין שלוש דירות, בתי ספר לילדים ועוד. היינו עייפים מאוד, ואז בסוף המרתון היה צורך לתת ספרינט, כשאנחנו באפיסת כוחות", הוא מסביר.
מה האתגרים העיקריים חודשיים אחרי החזרה הביתה?
"עצם העובדה שהרבה לא חוזרים, הרבה לא חזרו והרבה לא יחזרו, משום שהחזרה לעיר שאין בה שירותים דורשת המון משאבים. מערכות החינוך באופן טבעי צולעות, אין חוגים, עד היום אין בני עקיבא, אין חברים לילדים ברמה שהייתה להם לפני כן, כולל במקומות שהתפנינו אליהם, וגם אין להורים מה לעשות כי אין תרבות. כאילו באנו לייבש כאן את הביצות. העירייה מנסה להתמודד עם המצב, אבל היא לא עומדת בקצב. כל האתגרים הללו במובן המשפחתי אינם קלים. לפעמים אתה שואל את עצמך 'למה חזרתי?'".
עד כדי כך?
"יש המון מחשבות אם בכלל אנחנו רוצים לגור פה או לא. אחרי שאנשים גרו בערים אחרות וראו מערכות חינוך, תרבות ובריאות עם הרבה אפשרויות, הם לא בטוחים שהם רוצים לחזור לעיר שהיא בעצם עיירת פיתוח. מצד שני זה יום העצמאות, אז אנחנו נושכים שפתיים, ממשיכים ומנסים להיות סוג של חלוצים.
"לדוגמה, באופן עסקי, לבעלי עסקים החזרה לשגרה קשה מאוד עד בלתי אפשרית. המסעדות לא נפתחו, למרות שאנחנו חמישה חודשים אחרי הפסקת האש וחודשיים אחרי סוף הפינוי. אין כוח אדם, ומאוד מאתגר להחזיק פה עסק ולבנות קאדר של עובדים. המזל הגדול שלי הוא שבאמת עם ישראל מצביע ברגליים ומגיע, ויש הכנסות. אני מרגיש שהמדינה לא באירוע".
אם היית צריך להגדיר זאת - אתה יותר אופטימי או פסימי?
"אני מרגיש שניצחנו. אני מרגיש סייעתא דשמיא גדולה שחזרנו, שהעסק שלי חזר לעבוד ושאני פה. יש כל הזמן שני צדדים - אופטימיות של החזרה, ומצד שני יש לזה מחיר משמעותי מאוד והוא לא קל. אני בא ליום העצמאות השנה עם מטען שכולל את תחושות הפינוי ואת תחושות החזרה המאוד מאתגרת הביתה".
ענת זיסוביץ'־חריט, תושבת קיבוץ יפתח, מרגישה שהשיבה הביתה היא מבחינתה כמו אוויר לנשימה. "ככל שאני חושבת על זה יותר, התקופה שהיינו במלון, כמעט שנה וחצי - זה נראה לי כמו חלום, כמו משהו שלא קרה. קשה להאמין שזה מה שקרה לנו. מרגע שחזרנו הביתה זה היה ממש לחזור לחיים שלפני. פשוט לקפוץ לתוך המציאות שלנו 'כאילו' כלום לא קרה. מהבחינה הזאת אנחנו בבית מסוף פברואר וממשיכים מהנקודה שהפסקנו בה".
החזרה עוררה גם מחשבות על המקום האישי. "היום באופן כללי אני רואה יותר את החשיבות של הנוכחות שלנו פה. זה משהו שמאוד התחדד לי. כמה חשוב שנחיה במקום הזה, שנסמן את הגבולות של המדינה. מהבחינה הזאת אני גאה להיות פה ולחיות פה. אני רואה בכך צורך וחובה".
מה את חשה ברמה האישית ביום העצמאות הזה?
"יש את כל המחשבות על החטופים. אני חושבת שעם ישראל מרגיש כקהילה אחת, ולפחות אני ארגיש שלמה אחרי שכולם יחזרו ותהיה עצמאות אמיתית לכולם. אני עדיין לא מרגישה שזה נגמר. יש עדיין חיילים מגויסים שלא נמצאים עם המשפחות שלהם, בימים האחרונים נפלו חיילים, אנחנו בעיצומה של מלחמה. העצמאות, החגיגות והלב השלם יהיו רק אחרי שזה ייגמר.
"בחלומות שלי אני רואה את עם ישראל כקהילה. אני מאחלת שהקהילה הזאת תשגשג ותצמח. שנוכל לעסוק בעניינים חברתיים שהם מאוד חשובים ולא בעניינים הביטחוניים. יש המון סוגיות חברתיות חשובות שעלינו לטפל בהן כקהילה. שיהיה לנו טוב כעם וכקהילה, לנו ולמדינה".
גם חזרה הביתה היא סוג של עצמאות.
"מהיום הראשון שעזבנו, המטרה שלי הייתה לנסות להמשיך ככל האפשר, לייצר יציבות בעולם שונה וחדש, שיהיה יציב גם בשביל ילדיי וגם בשבילי. העובדה שקמתי לעבודה בכל בוקר שמרה עליי. אבל רק כשחוזרים הביתה מבינים. גרנו משפחה שלמה בחדר אחד, ופתאום כולנו בבית גדול. אתה חוזר לבית שלך, לרווחה שלך ולעצמאות שלך בהרבה בחירות מאוד בסיסיות - אפילו בלשבת על הספה ולצפות בטלוויזיה.
"ברמה המעשית היומיומית אני מקווה שמשהו ישתנה, שנדע להקדים תרופה למכה ושלא נשב ונחכה 20 שנים עד שנמצא את המנהרות הבאות. ברור לי שאנחנו על הגבול, אני אוהבת את הבית, את יפתח ואת הצפון. אבל משהו חייב להשתנות".
"לא שומעת סביבי אנשים פסימיים"
ומהצפון לצד השני של ישראל, אל שולמית קורצוויל, תושבת שדרות זה 22 שנים, עוסקת בעשייה חברתית ענפה באזור הדרום. "אנחנו חווים את כל הסיטואציה שעם ישראל נמצא בה בצורה יותר קיצונית. גם את השמחה וההודאה על יום העצמאות ועל היכולת והכוח, והעובדה שצה"ל מחזיר את כבודנו בהפגזות, אבל מצד שני אין כאן שקט. כל פיצוץ או רעש של מטוס מקפיץ אותנו. אנחנו עדיין חיים את המלחמה, את המורכבות, את התסכול והכאב, אבל חשים גם בהצלחות ובכוחות שיש גם בעם שלנו".
איך תציינו את יום העצמאות?
"ברמה האישית כמובן זה יום של הודאה על הטוב, ואי אפשר להתעלם ממנו. בשנה שעברה ביום העצמאות הבן שלי בדיוק היה בהפסקת לחימה בעזה, וביום העצמאות הזה אני מודה שהוא, כמו רוב החיילים, חזר בריא ושלם ושהצלחנו להחזיר חלק ניכר מהחטופים. גם בתוך כל המצב אנחנו צריכים לראות את הטוב.
"השנה בחרנו להזמין את כל המשפחה הגדולה שלי לבוא לשדרות ביום העצמאות ולחגוג איתנו. זו חוויה שמטרתה להראות את כל מה שקורה כאן לחיוב. המון אנשים חזרו לכאן ובגדול, עד כדי כך שקשה למצוא דירות להשכרה בעיר. אנשים חזרו עם עוצמות וחוסן, במטרה להמשיך ולפתח את העיר, ולא לתת לאף אחד לנצח את הרוח הגדולה שלנו. אז יש כאן אמביוולנטיות של כאב על כך שיש חטופים בעזה ויש חיילים שנלחמים, ואני מכירה את זה כאמא, והחשש מכל בום ששומעים, אבל הרוח היא טובה. אני כמעט ולא שומעת סביבי אנשים פסימיים".
זו אופטימיות זהירה? העובדה שהמלחמה עדיין מתרחשת מעיבה עליה?
"כביכול 'כאילו' חזרנו לשגרה, אבל כולנו עוד באיזשהו מקום של מחפשים ולא מוצאים את עצמנו. יש בהחלט גם אפשרות לראות את המצב כלא אופטימי, אבל אני אופטימית מטבעי, ואולי עוד החלום של טראמפ יתגשם בעבורנו ועזה תהיה פארק ענק. יש הרבה תקוות, והחזרה הביתה נותנת את הביטחון והתקווה לצד העוצמות הקהילתיות שמגבירות את המבט האופטימי".
לומדים את ה"גם וגם"
התחושות שמתארים מי שפונו מבתיהם וחזרו אליהם מוכרות מאוד לפרופסור מולי להד, פסיכולוג רפואי בכיר, מייסד מרכז 'משאבים' ומחלוצי הטיפול בטראומה וחוסן קהילתי בישראל ובעולם.
"ביום העצמאות הראשון אחרי המלחמה הייתה הרגשה של אוטוטו נפתור את העניין. אחד הדברים שקורים עם הזמן הוא התרגלות לכך שאנחנו לא מביאים את החטופים. אבל מצד שני אנחנו מרגישים חוסר אונים, כי אנחנו לא מצליחים לפתור את הנושא הזה. אני לא חושב שהשנה קלה יותר מאשר השנה שעברה, כי אנחנו בשלב שבו מבינים את גודל האובדן ואת העובדה שאין לו סוף. יש אנשים בצפון שמצד אחד מרגישים 'וואו, יש שקט יחסי', אבל זה לא יותר מהפסקת אש. חוסר הביטחון ממשיך באופן כללי. אז המנגנונים של 'בואו נחזור לשגרה' עובדים, אבל יש אנשים שכוחותיהם עדיין לא שבו בשלום", מסביר להד.
ישראלים רבים נעים היום בין העצב לשמחה, אולי כמו המעבר בין יום הזיכרון לעצמאות. זה טבעי?
"אחד הדברים שאנחנו לאט לאט צריכים להבין הוא ששמחה ועצב הם לא תחושות שאי אפשר לחשוב עליהן ביחד. אפשר לחוש שמחה מצד אחד וגם עצב וצער מצד שני. פעם חשבנו שאלה רגשות שלא יכולים לדור בכפיפה אחת. אבל חלק מהזמן אנחנו שמחים במה שיש, אנשים שמחים שהם חזרו הביתה, ועדיין עצובים מאוד שיש חטופים. המלחמה הזאת לימדה אותנו שאנחנו צריכים ללמוד לחיות עם 'גם וגם'".
אז איך חוגגים במצב כזה עצמאות?
"יש בלבול גדול מאוד בין תחושות הקלה להרגשה של אובדן וקושי. אבל האנשים מתעקשים ועושים מאמץ לחיות. הכול קשור במערכת הערכים של אנשים, באובדנים שהם חוו. צריך לזכור שהחוזה הבסיסי של מדינת ישראל, שיגנו וישמרו עלינו, נשבר.
"מצד שני ישנו הרצון לחזור למה שהיינו, לאיפה שהיינו, לתפקוד, לחגוג חגים מוצלחים. רצון להרגיש שאני חוזר לחיים 'נורמליים', ומצד שני אני עדיין לא מרגיש לגמרי טוב. לכן צריך להשתתף באירועי הזיכרון ובחגיגות העצמאות, ולא להרגיש לא בסדר אם אני מרגיש לא טוב מצד אחד או מצד שני אם אני מצליח לשמוח. זה טיבו של המצב המיוחד שאנחנו נמצאים בו. אני מניח שיכול להיות מצב שבאותה משפחה יש אנשים שמאוד מתקשים לחגוג ויש אנשים שמוכרחים לחגוג. יש ילדים, יש חיים, אי אפשר כל הזמן רק להיות באבל".
אבל זה מרגיש מוזר להיות שמח ועצוב כמעט בו־זמנית.
"אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים זה להיות מודעים לזה ולא להיבהל. אנשים נבהלים מה'גם וגם', כי אנחנו לא רגילים להיות במצב כזה, רגילים לשמחה או עצב. העובדה שכל הרשויות החליטו שלא יורים זיקוקי דינור, מבחינה מסוימת זו הכרה שהשתנו דברים, כי בעבר יום העצמאות נחגג תמיד במטח של זיקוקי דינור. אנחנו מכירים בזה שאנחנו לא במצב הרגיל שלנו. ועדיין צריך למצוא מה כן ישמח אותנו. אי אפשר להיות כל הזמן רק בחלק של צער, עצב וכאב. זה אתגר שהוא גם אישי אבל מעבר לכול הוא משפחתי, קבוצתי וגם אתגר כעם.
"האובדנים, בעיקר אנשים שנהרגו במלחמה הזאת ובמלחמות אחרות, הם אחד הדברים שגורמים לנו להרגיש שיש לנו סיפור משותף. כי יש קצת ערעור בדברים אחרים, ודווקא העובדה שכולם מגינים על הבית שלנו מאחדת אותנו, וצריך להזכיר את זה לעצמנו. הרבה פעמים אני אומר שהאירוע היחידי בהיסטוריה העולמית האנושית שבו קבוצה חזרה לאותו מקום שהייתה בו, הוא חזרתו של עם ישראל. זה נס ואין לזה אח ורע בהיסטוריה. אם לא נחזור ונגיד את זה לעצמנו, נאבד את ההישג הכי חשוב שקרה כאן במאה השנים האחרונות".
בעצם המסר שלך הוא שכדאי שנשמח בימים הללו במה שיש לנו.
"לפעמים חשוב שנצא מהנקודה הקשה שאנחנו נמצאים בה כרגע, נתרומם ממנה, ונגיד שאחרי הדברים הקשים שחווינו ברמה האישית, הבין־אישית, ברמת המלחמה, אנחנו שותפים למשהו שנראה כמובן מאליו, אבל הוא ממש לא מובן מאליו וצריך לזכור אותו ולהודות עליו. לצד כל האובדנים אנחנו צריכים לחגוג את האירוע החד־פעמי הזה בהיסטוריה האנושית ולדאוג שהוא לא ייפסק לעולם. על זה כל יהודי שחי בישראל צריך לשמוח, וכל שנה ביום העצמאות עליו להגיד לעצמו 'אני שותף לנס שלא קרה לשום אומה, ואני רוצה להגן עליו'. כל אחד יראה את הנס מהמקום שלו - אבל יכיר בו", הוא מסכם.