הסיפור המסופר מזה שנים מגלה שכאשר הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה עובר דרך הר הרצל בצאתו משכונת בית וגן והוא היה אומר שמשמאלו על ההר הירוק הזה שוכנים קדושי עפר, שלבשו מדי ירוק זית, מדי כהן גדול.
הוא המליץ לכל מי שמבקש לפקוד קברי צדיקים- שלא להרחיק לכת, הנה לפניו ניצב ההר המתאים ביותר לכך.
בין דמעה לשיר, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אנו מהלכים על חבל דק המתוח בין שמיים לארץ, בין כאב לאמונה, בין שכול לגאולה. זהו חבל דק, אך עמיד, כי נשזר מחוטי נשמתנו הלאומית, אותה נשמה שלא נתנה ולא תיתן שיישבר ליבה גם תחת אש צרה.
כרופאת נשים, ראיתי לא אחת את עוצמת הכאב שבקצהו בשורה טובה. ראיתי נשים צורחות בצירי ייסורים, מבקשות לפרוש כנפיים ולברוח, ואז ברגע אחד כשהתינוק מגיח לאוויר העולם, הכאב מתחלף בדמעות אושר. כך בדיוק דומה גם המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות. מהעמידה הדוממת בצפירה, מהכאב הלא מרפה על לוחמים צעירים שנפלו בגבורה, אל שמחת הקיום, אל ההודאה על נס תחיית האומה בארצה.
מלחמות ישראל, מיום קום המדינה ועד יומנו אנו, אינן מלחמות רגילות. הן מלחמות של קיום ושל קדושה, מלחמות של עם אשר חרב הייתה מונחת על צווארו בכל דור ודור, וכנגד כל הסיכויים קם מחדש. מלחמת השחרור, סיני, ששת הימים, יום הכיפורים, לבנון, עזה — דם טהור נספג באדמת הארץ הזאת, כמו מי גשמים הנספגים בשדות ומצמיחים קמה חדשה.
לוחמי דורנו, בני הציונות הדתית, החרדים, החילונים והמסורתיים ,כולם כאיש אחד בלב אחד , אינם לוחמים על תאוות כיבוש. הם לוחמים למען הבית, למען האם שמדליקה נר שבת, למען הילד הקטן שמקשיב לקידוש, למען הסבא והסבתא שמזילים דמעה כשהם שרים את "התקווה." אלו אינם לוחמים של כוח הזרוע בלבד , אלו צדיקים במדים, קודש קודשים עטוף במדים ירוקים, שגבורתם היא תפילה חרישית והכרת הטוב מתמדת.
פרשת השבוע שלנו, תזריע, מספרת על האישה המזריעה ויולדת. כל לידה היא כרוכה בדמים, ביגון, אך גם בהבטחה. לאחר מותם של נדב ואביהוא בפרשת שמיני, נדמה לרגע שהכול אבד , אך דווקא משם, מאפר השריפה, קם עם ישראל למערכת חיים חדשה, מטוהרת ומפוכחת יותר.
כך גם תקומת מדינת ישראל: הריון קשה של אלפיים שנות גלות, כאבים שמתחו את סיבולת הלב עד קצה גבול האפשרי, ואז , הלידה גואלת. לא לידה קלה, ולא לידה מושלמת. לידה עם צירי קרב, עם נשמות יקרות שנטלו עמן אל על את חלקן בבניין הארץ.
אני מתבוננת בבניי הלובשים מדים, ואני יודעת: שזאת ברית דמים עם גיבורי כל הדורות מיהושע בן נון ועד לדוד המלך ולאורך כל הדורות.. ממש כמו האישה ההרה הנושאת ברחמה דור חדש של תקווה, גם לוחמינו הצעירים נושאים בגופם ובנפשם את ההבטחה לגאולה שלמה.
במעבר הזה שבין יום הזיכרון ליום העצמאות אנו לוחשים תפילה חרישית:
"אנא ה', שמור על בנינו ולוחמינו, האר פניהם באורך, חזק זרועותיהם בצדקת הדרך, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".
והתינוק, הלוחם, האומה כולה ממשיכים לשיר, בעיניים דומעות ובלב מלא אמונה: "עוד לא אבדה תקוותנו".