התקופה הנוכחית מפסח ועד שבועות כוללת בתוכה שלושה חודשים עבריים: ניסן, אייר וסיון. בחודש ניסן, עם ישראל יצא ממצרים והשיא היה בקריעת ים סוף.
סוף התהליך היה קבלת התורה חמישים יום לאחר יציאת מצרים, בחודש סיון. חודש אייר היה בעצם חודש "מעבר" בין שני החגים/שני הרגלים: פסח ושבועות. אבל לפני 77 שנה, חל מהפך (בפרפרזה מהפך 77).
חודש אייר הפך גם לחודש לאומי חשוב בעצמאות ובהישגי מדינת ישראל. בתחילת החודש חוגגים את יום העצמאות ואת החזרה הרשמית של עם ישראל לארצו לאחר כאלפיים שנות גלות. אבל העצמאות לא הייתה שלמה עד לערב מלחמת ששת הימים.
רק לאחר המלחמה ב-1967, שבה הוחזרו שטחי מולדת בגולן, בשומרון, ובירושלים שבראשם הכותל והר הבית, אפשר להבין את התהליך הגדול של השלמת כיבוש הארץ. חודש אייר, אם כן, הפך לחודש לאומי שבו חוגגים את יום העצמאות בראשיתו ואת יום ירושלים בסיומו.
ההשוואות הללו די ידועות, אך כעת אני רוצה להציע השוואות חדשות והקבלות בין חגי ישראל הרשמיים מהתורה לבין אלה הלאומיים. ברצוני להקביל את חודש הימים הנוראים של אלול לימים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה וליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. הן באלול והן בימי הזיכרון הללו, נדרש חשבון נפש והתעוררות.
בחודש אלול, חשבון נפש אישי – מה עשינו ומה צריך לשפר בחיינו. בימי הזיכרון הנ"ל, אומה שלמה זוכרת את החללים לפני ואחרי קום המדינה ונדרשים כאומה להכיר ולהוקיר את פועלם. ימי זיכרון אלה קשים גם ברובד האישי של משפחות בקרבה ישירה, ועל כן יש בהם מימד נוסף של יראה ומעמד מרטיט.
בתחילת חודש תשרי מגיע ראש השנה, שהוא יום הדין, ולאחר עשרה ימים נוראים נוספים מגיע היום שבו נסגר התהליך – יום שבו חתימת הדין, יום הכיפורים. ימים אלה של ראש השנה ויום הכיפורים אפשר להקביל ליום העצמאות וליום ירושלים. ערב הקמת המדינה היה יום דין של ממש. האם להכריז על מדינה? האם לחכות? האם זה לא מהלך התאבדותי כי הבריטים אוטוטו עוזבים והעולם הערבי יתנפל עלינו? ועוד סוגיות הרות גורל.
למרות זאת, הוחלט להכריז על המדינה ומייד התחילה מלחמת העצמאות. הצעדים הראשונים של המדינה החדשה היו קשים וכואבים, אבל התחיל תהליך עצמאות המדינה וקיבוץ יהודים מארבע כנפות העולם. למרות העצמאות ב-1948, היה עדיין חוסר – חוסר של שטחים רבים שעדיין לא היו בשליטה יהודית. כעבור 19 שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, חזרו שטחי מולדת ליהודים: הגולן, השומרון, ירושלים העתיקה שבמרכזה הכותל והר הבית. בעצם, תהליך של עצמאות המדינה הושלם לאחר מלחמת ששת הימים. זה בדיוק אותה גמר חתימה/סוף מחודש אלול , דרך ראש השנה ועד ליום הכיפורים.
אם כי, אותה הקבלה מגיעה עם נורות אזהרה. כאשר האופוריה במדינה הייתה רבה לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלנו את המחדלים ואת ההפתעה לרעה בדמות מלחמת יום הכיפורים. אגב, אותו מחדל (או יותר ממחדל) קרה 50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, עת החלה מתקפת חמאס הרצחנית בשמחת תורה. כנגדה יצאנו שוב למלחמה ( "מלחמת הקוממיות") ועד עתה מתנהלת בכמה זירות במקביל.
נהוג לכנות את החגים גם כ"מועדים" ואף מאחלים "מועדים לשמחה". בשורש המילה יש את האותיות מ.ע.ד מלשון מעידה/ נפילה. חלק מהתהליך של השגת שמחה אמיתית, דווקא תלוי בקושי / בנפילה/ באתגר הקודם לו. המעידות והנפילות הן חלק בלתי נפרד מהתהליך שמוביל לשמחה אמיתית ולתחושת סיפוק פנימית. הקושי של שיעבוד מצרים, הביא בסוף לגאולה ויציאת מצרים והתוצאה- חג הפסח. הקושי בין המעבר בין ימי הזיכרון ליום העצמאות, הוא נגזרת של הנפילה שממנה קמים. "בנופלם ציוו לנו את החיים" – זה המשפט שמתאר הכי טוב את אותו מעבר בימים הלאומיים.
אז מה למדנו מ-77 שנות עצמאות? צריך להאמין, להעז ולהבין שמקומנו כאן בארץ ישראל. כדי לשמור על הארץ המופלאה הזאת, יש גם מחירים כבדים ששילמנו ועדיין משלמים כאומה. "ארץ ישראל נקנית בייסורים" זה לא רק ציטוט של חז"ל, אלא הלכה למעשה יום יום.
יהי רצון כשם שזכינו ל-77 שנות עצמאות, כך נמשיך ליישב, לחזק ולשמור על הארץ הזאת. אחד מיסודות שימור הארץ תלוי בזהות היהודית שלנו. זהות שהיא ייחודית לנו והיא המבדלת אותנו משאר עמים. דרך החגים הרשמיים לצד האירועים הלאומיים, צריכים כולנו להבין ולהשריש את מהותנו הייחודית. לשמוח ולהתגאות בה ובפרט גם בעתות משבר וקשיים לאומיים. חג עצמאות שמח.