מדיניות זו התקבלה על רקע משבר כלכלי חריף, מחסור במטבע חוץ וגלי עלייה אדירים שהכפילו את האוכלוסייה בתוך שנים ספורות. במסגרת הצנע חולקו לאזרחים תלושים למוצרי יסוד, כגון מזון וביגוד, והונהגו הגבלות על צריכת דלק וחומרי בניין.
המטרה המוצהרת של הממשלה הייתה לנהל את המחסור בצורה מבוקרת ולהבטיח חלוקה שוויונית של המשאבים המצומצמים. אלא שבפועל נוצרו עיוותים רבים. בראשם התפתח שוק שחור משגשג, שהביא לכך שהחלוקה בפועל לא הייתה שוויונית, אלא תלויה ביכולת הכלכלית של כל פרט לשלם מחירים מופקעים. בנוסף לכך המשק סבל מאינפלציה עקיפה, שכן פערי המחירים בין השוק הרשמי לשוק השחור יצרו לחצים אינפלציוניים שהחלישו את כוח הקנייה של הציבור. פרט לכך, "כלכלת התלושים" דרשה מנגנון בירוקרטי גדול ומסורבל, שהפנה משאבים רבים למערכת הפיקוח במקום לפעילות יצרנית. הקצאה ריכוזית של מוצרים הביאה לחוסר יעילות כלכלית, לניצול חלקי של כושר הייצור במשק, ולירידה בצמיחה ובפריון העבודה.
ההקלה המשמעותית הגיעה עם הזרמת כספי השילומים מגרמניה בשנת 1952, לצד הלוואות וסיוע אמריקני וגיוס תרומות מקהילות יהודיות בחו"ל. ההון הזר אִפשר בהדרגה לצמצם את מגבלות הקיצוב, עד לביטול רשמי ומוחלט של הצנע במאי 1959.
אין מה להשוות בין התקופות, אבל ביום העצמאות הנוכחי ראוי לראות איך כלכלת ישראל התמודדה עם המשבר הנוכחי ולהבין כמה התבגרנו כמדינה ב־77 שנים.