לא בכל יום זוכה אדם לאחוז בעט ולגולל עלי נייר מסכת רעיונית כמעט נבואית. ועד כמה שנדיר לזכות להשראה שכזאת, נדיר עוד יותר להיות מאלה שרואים עין בעין בתחילת התגשמותה.
לצבי אפיריון, מוותיקי היישוב קדומים, נשזרו שני האירועים החד־פעמיים האלה בחייו בהפרש של כמעט עשרים שנה, כאשר דברים שכתב במכתב אישי לבתו הבכורה קרמו עור וגידים לנגד עיניו ממש לאחרונה.
"כשכתבתי את הדברים, לא חשבתי שאזכה לזה", הוא משתף השבוע בשיחה עם 'בשבע'. "חסד עשה איתי ה' שזה קרה כל כך מהר".
היה זה לפני עשרים שנה. הימים ימי טרום הגירוש, וילדיהם של צבי ואסתי אפיריון מקדומים, חלקם נשואים צעירים, היו מפוזרים במוקדי המאבק השונים: הבת מירי כהן ירדה עם משפחתה וחבריה מהיישוב חרשה שבבנימין למאהל המחזקים בכפר דרום. הבן ענר התגורר בחומש, שם נישא לחני והפך לאב לתינוקת כנה. עוד אחד מהילדים היה מהמחזקים ביישוב מורג. צבי ואסתי עצמם היו אכולי דאגה וצער מגזירת הגירוש: "אלה היו ימים של חרדה, חיפשנו עידוד וחיזוק. הייתי קם בלילות ולא יכול להירדם מדאגה מה יהיה, הייתי קורא תהילים. אלו היו ימים מטורפים. היה לי קשה לתפוס איך אנחנו מוסרים חבלי ארץ מיוזמתנו, לא כתוצאה משום מלחמה. זו הייתה מכה אמונית".
שבועיים לפני הגירוש עברו צבי ואסתי להתגורר בחומש, ליד הבן ענר. תחילה גרו באוהל בחצר, לאחר מכן עברו לבית שננטש מתושביו. הזמן חלף, וחרב הכורת ירדה על יישובי גוש קטיף. בימים שעברו בין העקירה בדרום ובין עליית הכוחות ליישובי צפון השומרון, משפחת אפיריון קיוותה בכל זאת לנס. "חשבנו שאולי הגירוש מעזה יספק את שרון, והוא יעצור. הרי זה היה כל כך חסר היגיון לעקור את היישובים בצפון השומרון". באחד מימי ההמתנה ההם ישבו שני ההורים עם בנם הצעיר יצחק בחצר ביתו של ענר. צלם אקראי שעבר במקום צילם אותם, ומאוחר יותר התמונה התגלגלה לידיהם. התמונה, שמוצגת בטור זה, מקרינה בעיניו של צבי יותר מכול את מצב רוחם באותם ימים: "רואים על אשתי את העצבות, את הילד שלי במבוכה. רואים בתמונה הזאת את כל תחושות ההלם, הצער וחוסר האונים שאחזו בנו אז".
לא לחזור על שגיאות החשמונאים
בתוך ים הרגשות הסוער של אותה תקופה, של דאגה ועצב, של חוסר ודאות ויגון, נבטה בתודעתו של צבי גם מחשבה חדשה. כמה חודשים קודם לכן, בחודש אייר תשס"ה, התקשרה אליו יום אחד בתו מירי, שגם את ליבה ליפפו עבותות המועקה והפחד ממה שעתיד לקרות. היא ביקשה מאביה מילות תנחומים, חיזוק ועידוד, אבל באותה שיחה הוא לא מצא בתוכו אפילו מילה אחת של נוחם שתיישב את דעתה כראוי. חלף לילה, ולמחרת נטל בידו דף נייר לבן ועט וכתב לבתו בדיו כחולה מילים שהיום הוא מכנה אותן "השראה חד־פעמית". במכתב כן מלב אל לב מציע צבי לבתו מחשבה חדשה, כזו שיפה כמעט לכל משבר שחווה עם ישראל בחייו הלאומיים המתחדשים בארצו, ובוודאי הולמת גם לימים אלה על קשייהם:
"כ"ז אייר תשס"ה
מירי שלום רב,
"אמש כשהתקשרת אליי להתעודד ממני, הרגשתי שלא הצלחתי. אני עצמי הייתי במצב רוח לא טוב, לא היה לי נעים ממך. בסך הכול הילדה הגדולה שלי מבקשת עידוד מאבא שלה, זה האבא עם הניסיון, זה שיודע הכול... ושום דבר. אז היות ואת בעצמך כבר גדולה, את כבר יודעת שלא כל דבר אנחנו המבוגרים מבינים ולא לכל דבר יש לנו תשובה והתקופה מוזרה וקשה.
"כל דור ודור ידע קשיים ותמיד היו לנו תקופות שלא ראו את האור, ולבסוף הכול הסתדר. בינתיים אפשר להתנחם שהצרה הנוכחית היא קלילה לעומת צרות הדור הקודם. רק מה, זו צרה מאוד מוזרה, נראית מטורפת ועל כן כל כך כואבת".
וכאן מציע צבי את פתרונו הרעיוני למה שעלול להתרחש: "לעצם העניין, עדיין אינני יודע איך יתגלגלו העניינים. עדיין יכול להיות הנס הגדול, אבל אז המצב יחייב אותנו להשיב תודות ותגמולים כבעלי חוב כלפי ה' יתברך. ממש קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם. ותקופה חדשה כזו תעמיד אותנו בניסיון לא פשוט: להיות ראויים לנס.
"מאידך גיסא יכול להיות שיקרה ח"ו האסון... אנחנו ניפצע, נחטוף, אך לא נמות. נתאושש, נקום ונתנער, או אז נעמוד אל מול ה' יתברך לא כקבצנים שקיבלו מתנה, אלא כבעלי מעמד משל עצמם.
"מתוך עמק הבכא ייווצר ויזרח איזשהו מהלך חדש. אולי נזכה לתפוס את ההנהגה המעשית בארץ. את שמה לב שהמובילות הערכית כבר זמן רב אצלנו. רק הכלים המעשיים, בינתיים, שבויים אצל יהודי העבר. מאוד ייתכן שבעקבות האסון הזה יעברו לידינו גם הלבושים המעשיים של עם בארצו. רק שאתם והדורות שיבואו תזכרו לא לחזור על השגיאות של החשמונאים, שהתחילו את המהלך שלהם כ'גוש אמונים' וסיימו אחרי כמה דורות כצדוקים נהנתנים אריסטוקרטיים רודפי בצע. והסוף ידוע... (אני כבר כנראה לא אהיה כאן).
"זהו מה שעבר לי בראש במשך היום. היו חזקים ותמשיכו לבנות את ארץ ישראל ואת בתיכם הפרטיים כגנבים בלילה עד... שתזרח לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
שלך, אבא".
את הדפים הללו שמרה מירי במשך קרוב לעשרים שנה. בינתיים היא הפכה מאם צעירה לאמא למשפחה ברוכת ילדים וסבתא צעירה, ושותפה פעילה לשליחות הגדולה של בעלה הרב אלישמע כהן, ראש ישיבת חומש. בכל השנים הללו נצרו היא ובעלה את מילותיו של האב: שהגירוש הוא אומנם טירוף ואסון, שהוא מכה אנושה לאוהבי התורה והארץ, אבל הוא זה שיקנה לאותם מוכי ופצועי האסון את הזכות לעמידה חדשה בפני ה', לנחול את הארץ בזכות ולא בחסד.
הוא זה שגם יכול להצמיח בהם קומה חדשה, לאחר שהבינו לאיזה עומק של כפירה ורוע הגיעו אותם "יהודי העבר" כלשונו – ולהוביל אותם להבנה שאל להם להסתפק בהובלה ערכית, אלא גם את ההנהגה המעשית עליהם ליטול מ"יהודי העבר", ולאחוז אותה בידיהם שלהם.
המהלך שהובילו במשך שנים בקביעות היהודית בחומש, גם בתנאים לא תנאים, שהבשיל לאחרונה עם ביטול חוק ההתנתקות לישיבה בהיתר במקום, כולל פיתוח תשתיות ובתי מגורים לאברכים, צועד בעקבות הרוח שהתווה האב במכתבו אי אז: הובלה מעשית וירושת הארץ ברוח אחרת, שאינה כופפת את קומתה בפני אחרים.
סגירת המעגל המרגשת אירעה לאחרונה, קודם חג הפסח, כאשר הרב אלישמע ומירי כהן עזבו את ביתם בשבי שומרון ונכנסו לביתם החדש בחומש, לצד המשפחות הנוספות במקום. עשרים שנה אחרי שהצטלם צבי ליד ביתו של בנו ענר בחומש, ומאחוריו השלט "עוד נחזור", שנראה אז כייחול תלוש, חזרה בתו אל אותה אדמה וקבעה בה את ביתה. גם שתי נכדות נשואות לבית אפיריון מתגוררות כיום בחומש.
צבי ואסתי אינם מסתפקים בחזרה לחומש. על אף גילם המתקדם, בשנות השבעים לחייהם, הם נרשמו אצל יושבת ראש תנועת נחלה, דניאלה וייס, לרכישת מגרש בגוש קטיף, צמוד לחוף הים. "אסתי היא חיפאית במקור, ומאוד אוהבת את הים", מסביר צבי, "היום אולי זה נראה רחוק, אבל אני חושב שנחזור לגוש קטיף. אולי עוד תראו אותנו כזוג זקנים שמתגורר ליד הים".
לתגובות: [email protected]