לאן אנחנו לוקחים את החג הזה, שביום הקודם לו אנחנו הולכים לבתי הקברות, ושבוע לפניו מתייחדים עם זכרם של שישה מיליון יהודים שנרצחו? צריך ללמוד זאת מהוריי.
אמא שלי הייתה בת 13 כשאיבדה את כל משפחתה. כילד, אני זוכר אותה מתעוררת בבכי מחלומות על אחיותיה שנרצחו בשואה, ולמרות הכול היא שידרה שמחת חיים בימים שבשגרה. אבא, ששרד את צעדת המוות מאושוויץ ונשא על גבו את זכר בני משפחתו, התעניין בכל התקדמות ובכל פיתוח במדינה. הם חשבו כי "טובה הארץ מאוד" ושמחו בבניינה. שניהם לימדו אותנו שצריך לברך על הטוב ולעשות טוב. "עוד יותר טוב", כמאמר השיר.
לעשות טוב? אמא הייתה הולכת בשליחות הרבנית בכפר עם סלי מזון למעברה שקלטה עולים מעיראק וממרוקו. אבא היה עומד איתי מול נמל חיפה, עיניו מצועפות, ומסביר לי על האוניות, מתמוגג, ואני לא הבנתי על מה. לקח לי זמן להבין שהוא שמח בהתפתחות מדינת היהודים ובעובדה שהספינות הגדולות שבאות בשעריה, עמוסות סחורה ועולים חדשים, הן עדות חיה לכך.
הוריי הם דוגמה להתמודדות מול הרוע, דוגמה שעמדה לנגד עיניי כלוחם, כמפקד במלחמות, כפצוע טרור שלוש פעמים, וכאדם שמתחכך יום־יום ברוע שמפגינים אויבינו, ופוגש שוב ושוב משפחות שכולות ופצועים. למרות הכול - ובגלל הכול - צריך להודות על מה שיש, במיוחד כשאנחנו משווים בין מוראות השואה ובין המלחמות כאן בארצנו.
כמי שנלחם ביומיום ברוע ופוגש אותו פנים אל פנים, אומר לכם: הכול טוב. האומנם? או שזו אמירה סתמית המשתלבת עם השיר והריקוד "עוד יותר טוב"? מאיפה זה מגיע, דווקא בעת מלחמה? האם באמת "הכול טוב" כשיש מלחמה? ולמה דווקא הצעירים, אלה שבשדות הקרב, הם שמרבים לומר זאת, למרות הסיכון והמחיר האישי הכבד?
הסברתי לעצמי שהלוחמים, שנמצאים יחד בדיבוק חברים, אינם מפנים את מעייניהם לערוצי התרעלה, אלא מכווננים את כל ישותם נגד האויב. כאשר יש משימת קודש - להגן על הארץ ועל העם היהודי - המחלוקות נעלמות, והנפש מתרוממת. העוסק במצווה פטור מקטנות המוחין והמוחים.
כמי שהיה עיתונאי מחד גיסא ופעיל ציבור מאידך גיסא, אני מעיד: אין באמת כל כך הרבה מחלוקות, גם לא עם רוב הציבור החילוני והמצביע לשמאל. המחלוקות מתרכזות בעיקר בכלי התקשורת: מגלי צה"ל ועד ערוצי התרעלה הוותיקים, ובשנים האחרונות גם ברשתות החברתיות שנכבשו בידי השמאל הקיצוני, לעיתים בסיוע תקציבים ממדינות עוינות.
גם אם ננסה לסנגר עליהם, מתוך כוונה טובה של "תיקון עולם" - תקשורת שממוקדת בעוולות ובמחדלים מביאה אותם למרכז תשומת הלב הציבורית. וכשזה המרכז, גם הבעיות - שאינן חזות הכול - מתנפחות ומגמדות את שאר מרכיבי החיים.
בעת שהקמתי את קרן חברון בארצות הברית, הוזמנתי לדבר בוועידת אגודת ישראל. הצגתי את עצמי בפני ראש הרבנים, והוא הפתיע אותי באמירה בעברית יידישאית: "מדינת ישראל היא קופת הצדקה הכי גדולה של העם היהודי". שאלתי למה ואיך. ענה: "נותנים ביטוח לאומי. נותנים טיפול רפואי כמעט בחינם, מה שלא קיים באמריקה. בונים כבישים, יישובים ושיכונים ליהודים". לא היה זה כינוס של הסוכנות היהודית או של תנועת נוער ציונית, אלא של אגודה חרדית. הופתעתי מההכרה בטובה ומהאמת שבדבריו.
מדינת ישראל היא באמת מדינת החסד של העם היהודי. ב־1950 שלחנו מטוסים לעיראק כדי לחלץ את יהודיה, וגוף בשם 'נתיב' עסק בהצלת יהודים ממרוקו, מאלג'יריה ומברית המועצות. בכל רחבי הארץ נבנים כבישים, למשל בגוש עציון, שמורחב היום בהשקעות עתק, ונסללות מסילות לרכבות קלות ועירוניות. נבנים שיכונים ויישובים לאורך הקו הירוק וביהודה ושומרון.
מדינת ישראל היא מדינה מסודרת. יש לה מערכת חינוך מאורגנת, מערכת בריאות כמעט חינמית ורווחה כלכלית שאין כדוגמתה. לכל משפחה יש חשמל, מים ומזון בשפע (ראו מה קורה במדינות השכנות כדי להבין עד כמה זה לא מובן מאליו). התחבורה הציבורית מתפקדת (למעט בעיית הנהגים), ומשרדי הממשלה מתנהלים בצורה תקינה, כמעט בלי שחיתות.
ולגבי השב"כ - אין מצב של בגידה במדינה, כפי שטוענים. מי שאיבד את אחיו בקרב - לא יבגוד. גם אם יש יוהרה של ראשי המערכת, כפי שנחשפנו אליה בצה"ל, היא אינה מאפיינת את אנשיה המסורים.
ועכשיו - נלך לרקוד. וכמו שאמר רבי מנדל, המשגיח של ישיבת חב"ד בלוד: "אתה לא עיתונאי - לך לרקוד". חג עצמאות שמח!
הכותב הוא סגן־אלוף במילואים, יושב ראש ארגון נפגעי הטרור 'אלמגור'