
1.
ערב יום העצמאות ה־77 למדינת ישראל הוא זמן ראוי לעסוק בנושאים שורשיים הנוגעים לאופייה של המדינה ושל המשטר השורר בה.
יש הרבה יותר מקורטוב של תעתוע בשיח הציבורי והמשפטי העכשווי, אשר מגדיר את מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", ומתאר את המתח הקיים בין המחנות הפוליטיים בישראל כמחלוקת בין אלה ששמים דגש על הקוטב היהודי ובין מי שמדגישים את הקוטב הדמוקרטי.
ראשית יש לומר שאין מקום לשיווי משקל בין הגדרת המדינה כיהודית להגדרתה כדמוקרטית. שני המאפיינים החשובים הללו אינם שווים בערכם ובמעמדם. בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, שהוקראה לפני 77 שנים על ידי דוד בן גוריון בהתכנסות חגיגית של מועצת העם, נאמר כי "אנו מכריזים בזאת על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". "מדינה יהודית" נאמר, "מדינה דמוקרטית" – לא נאמר. לא במקרה, הגדרת המדינה כדמוקרטית כלל איננה מופיעה במגילת העצמאות, בעוד הביטוי "מדינה יהודית" חוזר בה כמה וכמה פעמים. ולא משום שלמייסדי המדינה לא היה ברור שהיא תהיה דמוקרטית, אלא שיהדותה של המדינה היא המאפיין העיקרי שלה, ואילו המשטר הדמוקרטי שלה הוא מאפיין משני בחשיבותו. אמור מעתה: ישראל במהותה איננה מדינה יהודית ודמוקרטית. היא מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי.
גם הנאמנות שלנו למדינה נובעת מהיותה יהודית הרבה יותר משהיא נובעת מהיותה דמוקרטית. אנו דוגלים כמובן במשטר דמוקרטי, ולו יצויר שיהיה כאן משטר לא דמוקרטי, בוודאי נשאף להחליפו. אבל כל עוד זוהי מדינתו של העם היהודי, אנו נהיה נאמנים לה. אם רוב העם יקום יום אחד ויחליט שהוא מעוניין למנות שליט מסוים לעשר שנים, או אפילו עד אחרית ימיו - לא מפני זה נפסיק להיות נאמנים למדינה או נסרב לשרת בצבאה.
2.
השמאל הקפלניסטי מתיימר לדבר בשם הד־מו־קרט־יה, להציג את עצמו כמגן שלה, ולהאשים את ממשלת נתניהו ואת הימין בחתירה תחת הדמוקרטיה. בשיח הציבורי השגור מדברים על כך שהשמאל מעוניין בעיקר במדינה דמוקרטית, ואילו הימין מעוניין בעיקר במדינה יהודית ופחות אכפת לו מהדמוקרטיה.
אבל התחושה בימין שונה לחלוטין. רבים בימין, וגם משקיפים אובייקטיביים מהצד, סבורים שכבר היום ישראל היא לא באמת מדינה דמוקרטית, אלא מודל מוזר וחד־פעמי של מדינה שהכוח השלטוני העיקרי שלה נמצא בידי מערכת המשפט, היועמ"שית ושופטי בג"ץ – דרג ממונה שאינו עומד לבחירה דמוקרטית. בתהליך של עשרות שנים שיצא לדרך בימי המהפכה החוקתית של אהרן ברק, מערכת המשפט שמה את עצמה גם מעל נבחרי הציבור וגם מעל חוקי הכנסת. מערכת המשפט, בהחלטות היועמ"שית ושופטי בג"ץ, מתערבת ללא הרף בהחלטות הרשות המבצעת וממטירה עליה חובות ואיסורים. היא גם מרשה לעצמה לבטל כרצונה את החוקים שחוקקה הרשות המחוקקת, או להעניק להם פרשנות יצירתית שמעקרת את משמעותם המילולית ואת כוונת המחוקקים. לפני מעט יותר משנה שופטי בג"ץ העמיקו עוד יותר את ההפיכה המשטרית הזאת, כשהכריזו על סמכותם לבטל אפילו חוקי יסוד.
למעשה, הגורם שבידו נתונה ההחלטה הסופית בנושאים ציבוריים כבר מזמן אינו העם באמצעות נבחריו, אלא קבוצת אליטה משפטית שלא נבחרה ישירות בידי העם, וגם אין באפשרותו להדיח אותה. היא לא הוסמכה על ידי העם ואיננה מייצגת אותו, ותקופת כהונתה אינה קצובה בשנים, אלא רק בגיל הפרישה. שיטת משטר כזאת קרובה הרבה יותר להיחשב אוליגרכיה, או בכינוי החדש "יוריסטוקרטיה", מאשר להיות ראויה לתואר דמוקרטיה.
3.
השינוי המשטרי שהעביר את הכוח השלטוני מידי נבחרי העם לידי מערכת המשפט לא קרה במקרה. מדובר בתהליך שיטתי שהחל לאחר המהפך הפוליטי של 1977 ועליית הליכוד לשלטון לראשונה. האליטה השמאלנית ששלטה עד אז במערכת הפוליטית הבינה שהיא עלולה להפוך למיעוט, ולכן דאגה להעביר כמה שיותר סמכויות שלטוניות מידי נבחרי העם לידי קבוצות ומנגנונים שאינם עומדים לבחירה דמוקרטית. מערכת המשפט היא רק הבולטת, הסמכותית והמשפיעה ביותר מתוך כל אותם קבוצות ומנגנונים.
אחת הטענות הנשמעות להצדקת הכוח השלטוני המופרז לחלוטין שניתן לשופטי בג"ץ היא שיש צורך להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב. למעשה, שופטי בג"ץ אינם מגינים על מיעוטים באופן שיטתי. כך, למשל, הם לא הגנו על זכויות האדם הבסיסיות של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, שנרמסו לחלוטין בידי ממשלת שרון אשר גירשה אותם מיישוביהם, הרסה את בתיהם ואת מקורות פרנסתם ואפילו עקרה מתים מקבריהם. גם ביטול 'חוק ערוץ 7', שגרם לסגירת כבשת הרש הרדיופונית שנתנה פתחון פה תקשורתי לימין באותם ימים, היה ההפך הגמור מהגנה על זכויות המיעוט. למעשה, באמתלה של הצורך להגן מפני עריצות הרוב, נוצר כאן משטר יוריסטוקרטי של עריצות המיעוט.
יש לציין כי על אף שהימין בישראל חש שהוא חי במדינה הנתונה לדיקטטורה משפטית, בכל זאת לא עולה בדעתו לסרב לשרת בצבאה. בניגוד ל'אחים לנשק' הקפלניסטים ודומיהם, שמצאו צידוק לסרבנות שלהם בטענה השקרית שנתניהו וממשלתו חותרים לדיקטטורה, הנאמנות של הימין למדינת העם היהודי איננה תלויה במשטר כזה או אחר, והוא אינו מאיים לסרב לשרת בצבאה של מדינה יוריסטוקרטית. האם בגלל שהדמוקרטיה הישראלית הפכה ליוריסטוקרטיה אוליגרכית נאיים לסרב להגן על אחינו יושבי המדינה מפני האויב המבקש להשמידם? לא יעלה על הדעת.
ובכן, בניגוד למה שנהוג לטעון, הגוש הימני־דתי בישראל נאבק גם על דמותה היהודית של המדינה וגם על דמותה הדמוקרטית. לעומת זאת, גוש השמאל חותר למדינה שנשלטת למעשה בידי מיעוט אוליגרכי שאינו עומד לבחירה דמוקרטית, ושהאופי התרבותי והדתי שלה אינו יהודי־לאומי אלא חילוני־פרוגרסיבי, הומניסטי, ליברלי ואוניברסלי. גוש הימין רוצה מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי, ואילו הגוש הזועק "ד־מו־קרט־יה" דורש למעשה מדינה לא יהודית ולא דמוקרטית.
4.
כאן המקום להתייחס לטיעונים אודות "הדמוקרטיה המהותית", שאמורה לדחות מפניה את "הדמוקרטיה הפורמלית". מדובר בלא יותר מעוד תעתוע שמבקש להערים על ההיגיון הבריא ועל חוש הצדק העממי והטבעי.
הדרישה כי ערכי "הדמוקרטיה המהותית" יעמדו מעל ההליכים הדמוקרטיים ורצון הרוב הדמוקרטי, היא בעצמה תעלול אנטי־דמוקרטי. שהרי מי שקובע אילו ערכים ייחשבו לדמוקרטיה מהותית, הראויה להגנה גם כשהיא נתמכת בידי מיעוט, הוא שוב אותו מיעוט אוליגרכי־יוריסטוקרטי, שמפעם לפעם מגדיר עוד ועוד נושאים ככאלה שאינם כפופים להחלטות הרוב הדמוקרטי.
כך למשל מנסים לעגן את זכויות הלהט"ב להכרה חוקית בזוגיות חד־מינית בכך שבמגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל תקיים שוויון זכויות גמור בין אזרחיה "בלי הבדל דת, גזע ומין". מדובר בשיבוש מוחלט, שהרי לפני 77 שנים לא הוכרו בחוק ובתרבות אלא שני מינים, זכר ונקבה. מנסחי מגילת העצמאות לא העלו על דעתם משהו אחר מאותה אמת בסיסית וטבעית, שאליה חזרו לאחרונה גם בבריטניה ובארצות הברית אחרי שנים רבות של מסעות במחוזות הזויים, שם גברים ביולוגיים הטוענים שהם נשים יכלו לנצח ולאמלל את המתחרות בתחרויות ספורט לנשים. כאשר מנסחי מגילת העצמאות הבטיחו שוויון ללא הבדל בין המינים, הם לא העלו בדעתם להעניק זכויות שוות לזוגיות חד־מינית, ולו מהטעם הפשוט שבאותם ימים, למעשה עד שנת 1988, משכב זכר היה מוגדר בספר החוקים כעבירה פלילית. מגילת העצמאות שוללת אם כן אפליה על רקע מין כפשוטו - בין זכר לנקבה. היא לא מדברת לא על נטייה מינית ולא על מגדר - מושג שטרם הומצא בעת ניסוח המגילה, אלא מבטיחה שוויון זכויות לנשים.
5.
כדאי ששרת התחבורה והטקסים מירי רגב תחשוב לאיזה צד היא רוצה להשתייך, לזה הדוגל במדינה יהודית, או לצד הפרוגרסיבי שבעיניו להפוך מזכר לנקבה זו החלטה אמיצה שמזכה בכבוד להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל.
לתגובות: eshilo777@gmail.com