הצפירה וההלל

אנו לקראת שני הימים הקדושים יום הזיכרון ויום העצמאות. יום הזיכרון הינו קדוש מכוח זיכרון הקדושים שמסרו נפשם עבור האומה וגאולתה.

את יום העצמאות הגדיר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל כיום שיש בו תוקף של קדושה. הקדושה ביום העצמאות משום שהוא יום שבו אנו מעלים על נס את ההשגחה הקרובה של הקב"ה בדורות אלו, דורות שבהם הקב"ה גואל אותנו, יוצא מהמצב בו הוא עמד מאחרי הקלעים למצב בו מתגלה ממש מול עיננו. "גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל".

בכל יום קדוש יש רגעים מיוחדים שבהם ניתן ממש להרגיש את הקדושה של היום. מה הרגע שלי ביום הזיכרון ומה הרגע שלי ביום העצמאות?

ביום הזיכרון בשנה שעברה הייתי בעת הצפירה בהר הרצל ליד הציון של בננו הק' ישראל עמיחי הי"ד.

רגע מיוחד שניתן לדבר עליו עוד ועוד. מה היה שם? עולם ומלואו. אנו עומדים שם צפופים ומוקפים בעוד ועוד אנשים. חלקם מוכרים וחלקם לא מוכרים. אבל אין כל כך הבדל בעצם ביניהם. כולם ממש מוכרים, כולם מחכים לאותו דבר . כולם באו לאותו מקום.

כולם באים לכאן ומניחים בצד את האישי שלהם, מניחים בצד את הכואב להם מניחים בצד את השמחות שלהם, מניחים בצד את היומיומי שלהם. כולם כאן להיות רגע אחד בשתיקה רועמת בצעקה גדולה אנחנו כאן ביחד עם אחד. את אשר עימנו היום ואת אשר לא עימנו היום. רגע אחד שיש בו מעין כריתת ברית של עם אחד שמכבד את בניו מכבד את יעודו מכבד את אחדותו מכבד את כל מה שנחשב ישראלי. בלי להכנס לפרוט מה ואיך. הכל כלול בשתיקה הענקית הזו. השתיקה שנהפכת לצעקה על ידי הצפירה היא משתיקה את כל הקולות הלא מתואמים של משך כל השנה. כל קול אחד מתגמד אל מול הצעקה הזו. "עם ישראל חי, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ארץ ציון ירושלים".

הרגע הזה יכול להוליד אותנו מחדש. כל נגיעה בכל דבר יכול לקבל הקשר אחר. אנחנו חלק ממשהו גדול וענקי אנחנו חלק מעם שיש בו כל כך הרבה קצוות, לבושים ונטיות נפש והקול האחד של השתיקה והצפירה הופך אותנו לעם אחד. האור הזה מקיף אותנו וכולנו מתרוצצים בתוכו. מי שמעז לצאת מהאור הזה הוא מתנתק ממקור החיות הישראלית שבו.

ומההתרוממות הזאת אני עובר ליום העצמאות. יש הרבה אמירות הלל במשך השנה. אבל להלל של יום העצמאות אני ממש מחכה כל השנה. כל השנה אני לומד על מהלך גאולתנו. כל השנה אנו נפגשים עם הקושי הבלתי נתפס של מהלך קיבוץ גלויות. מעם ששרד את הגלויות לצמוח ולהיות עם שמתפקד ביחד ומביא לעצמו ולכל העולם כולו את אור האמונה. כל כך קשה לעשות את הנס של תחיית המתים.

כל כך קשה לעבור מאמונה השרדותית לאמונה גאולתית. לשם כך הקב"ה משתמש בכל הכלים אפילו בכלים בזויים כגון הכפירה שבורחת מכל הנכסים העתיקים שלנו או כגון השמרנות המקפיאה כל יוזמה וכל הקשר למציאות המשתנה. ולמרות הקושי הזה הנה יש את הקב"ה שמיילד מתוך כל הברורים האלו את גאולתנו זה ממש בלתי נתפס. לרגע אחד באמירת ההלל אני מקבל את המבט של המיילד שרואה את הכל במבט של נצח. הלל שמצמיח מכל משבר ישועה.

דורות רבים אמרו הלל על מאורעות עבר. על הלידה המופלאה שלנו ביציאת מצרים. על קרבת ה' אלינו במעמד הר סיני ובבניית אוהל מועד. הלל של ראש חודש שנאמר כתקווה לעתיד רחוק. אבל יש הלל אחד יחיד ומיוחד בו אנו באמצע האירוע. עכשיו זה מתרחש לעיננו.

עכשיו אנו ממש ב"כל גויים סבבוני בשם ה' כי אמילם...." . הנה אני תוך כדי מאורע אומר הלל. אמירת ההלל היא גם רגע של ראיית הטוב והבעת תודה. "הודו לה' כי טוב" אולם היא גם רגע של יכולת להזרים עוד עוצמה להמשך הלידה שלנו. אמירת ההלל נותנת כוח בפמליא של מעלה להמשיך עוד להשלמת "אנא ה' הושיעא נא אנא ה' הצליחא נא". כך למדנו מיהושפט מלך יהודה שעוד לפני שניצח במלחמה אמר הלל.

"וי"ל הנה במלחמת יהושפט כתיב והי' בצאת לפני החלוץ אמר הודו לה' כי טוב כל"ח ופי' הקדמונים מיד בצאתו למלחמה טרם שנצח כבר אמר הודו לה' כי בטוח הי' בניצוח ובזה ההודיה נצח המלחמה בלא תפלה ע"ד רוממת אל בגרונם ובזה הרוממת וההודי' חרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים" [תורת משה לחת"ס]

באמירת ההלל אני מרגיש את מה שאנו אומרים. "וקרבתנו לשמך הגדול סלה באמת להודות לך וליחדך באהבה" אלו רגעים שהשמחה מציפה אותי שהבהירות והבטחון ממלאים את כל ישותי. זה ממש נותן כוח. זה יום העצמאות. אנו הולכים ונהפכים להיות עצמאיים מכוח אמירת ההלל.

התורה [במדבר פרק י] כותבת על שני זמנים מיוחדים ששניהם נקראים ימי זכרון ובהם מתכנסים סביב השופר:

(ט) וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

(י) וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

בדרך כלל מדובר על שני מצבים שממש לא דבוקים אחד בשני. יש זמן מלחמה ויש זמן שלום. והנה בגאולתנו שני הימים האלו מזדמנים ממש בצמידות אחד אחרי השני. מכוח יום הזיכרון המלחמתי אנו עוברים ליום הזכרון הגאולי.

מכוח האור שמקיף אותנו על ידי עמידתנו כנגד שונאנו ומכוחם של הקדושים וחיילי צה"ל שליחי האומה אנו עוברים ליום בו אנו מודים על החזרה לארצנו שמזמנת לנו חיים מלאי אושר וחיבור בין חול לקודש. על הזכות שאנו לא רק יושבים בארץ אלא אנו עם ריבונות ישראלית בה, ריבונות שעדיין לא מושלמת ולא מנצלת את עוצמתה להופעת אור האומנה בצורה ציבורית אולם היא ראש הפינה שלנו והיא יסוד לכסא ה' בעולם. [לשון מרן הרב קוק]

אשרנו שאנו זוכים למה שדורות רבים לא זכו וכמה שאנו זקוקים ומצפים לימים המרוממים האלו.

הכותב הוא ר"מ בישיבת בית אל, רב הישוב פסגות ואביו של רס"ר (במיל') ישראל עמיחי ויצן בקרב בשמחת תורה, השאיר אחריו הורים, 6 אחים ואחיות, אישה, וחמישה ילדים