בנימין ויזל, אביו של הרב אלקנה ז"ל שנפל בקרב בדרום רצועת עזה, מתייחס בריאיון לערוץ 7 ממאהל הגבורה על בנו ועל התחושות סביב יום הזיכרון השני ללא הבן, יום שבו, כך אומר בנימין הוא חש קדושה גדולה ומיוחדת המלווה את היום המיוחד.
"בדרך כלל בראשי חודשים אני משתדל להקפיד על חולצה לבנה, כך ביום העצמאות ובוודאי שבת. חשבתי מה קורה מחר (יום הזיכרון), ואמרתי 'ברור, מה השאלה... ימים כל כך קדושים, במקום כל כך קדוש, אין שאלה'", הוא מספר.
על ההבדל בין יום הזיכרון ליום האזכרה האישי של אלקנה, אומר האב השכול כי "יום האזכרה הוא יום פרטי. ברור שהקדושים שנהרגו על קידוש השם במלחמות ישראל ונרצחו בפעולות האיבה, כולם קדושי עליון והמוות שלהם הוא לא רק פרטי, אבל בכל זאת ביום הזה מדינה שלמה, עם שלם עוצר וזוכר. יש בזה זה איזשהו אפקט של הוד מיוחד ביום הזה".
באשר למסרים שאלקנה הותיר אחריו בכתובים מדגיש בנימין את הצוואה שהותיר בנו ובה כתב 'תשירו הרבה, תחזקו זה את זה, תחזיקו אחד לשני את הידיים, ותשירו הרבה'. "ברגע הראשון כשקראתי את זה היה לי מצד אחד עצב גדול כי תכף הולכים לקבור אותו, אבל מצד שני התרוממות רוח מאוד גדולה. אנחנו משפחה שאוהבת לשיר. יש לנו בן אחד שהוא נגן מקצועי וחשבתי שאולי באמת בלוויה כבר נשיר, ואז אורי, הבן, שאל אם זה יהיה בסדר שהוא יביא קלידים ונשיר בלוויה. וזה באמת מה שהיה".
והשירה נמשכת במשפחת ויזל. "שרנו הרבה מאוד השנה. אני יודע שיש הורים שאומרים שהם לא יכולים לשיר מאז שהבן או הבת נהרגו, הם לא יכולים לשיר, לא יכולים לשמוע מוזיקה, אבל לנו זה עושה טוב ולא רק לנו זה עושה טוב. אנחנו רואים שזה זה עושה טוב להרבה הרבה אנשים".
"אנחנו הולכים עם זה כבר שנה וארבעה חודשים. אנחנו לא שמים חלק מהצוואה בצד. להיפך, אנחנו מחפשים כל הזמן איך להתרומם בעצמנו וגם איך לעזור לאחרים להתרומם, כי אני חושב שאנחנו נמצאים היום במקום שבו העם מחפש איך להתרומם, ואם אנחנו יכולים באיזושהי צורה לעזור לעם להתרומם למעלה, אז אנחנו מוכרחים להיות שם ואלקנה עוזר לנו".
על ההתמודדות האישית עם השכול אומר בנימין כי ישנה ההתמודדות האישית וישנה ההתמודדות המשפחתית כאב לילדים וסב לנכדים. "במישור האישי אני כל הזמן מחפש מה ובוחן מה עושה לי טוב, מה עושה לי פחות טוב, משתדל להיות יותר במקומות שעושים לי יותר טוב. ויחד עם זה, בשאלה של מה עושה טוב ואיפה נכון להיות יש גם את נקודת הכאב הצר, ולאט לאט אני מבין יותר שיש את הזמנים שטוב להיות שם וצריך להיות שם. כל זה מעבר לזמנים שפתאום זה מתעורר ואז אתה מנוטרל מהכול. אני מרשה לעצמי להיות שם כי אני חושב שזה מאוד חשוב. עם הזמן אני מבין יותר ויותר כמה חשובים גם הרגעים האלה שבהם אתה נותן לעצמך לשהות שם לצד רגעים כמו יום הזיכרון ויום האזכרה הפרטית. טוב לשהות שם".
"צריך למצוא את האיזון. יש מצד אחד את הכאב והאבל והצער, ומצד שני יש את הדברים הטובים שצומחים, וצריך למצוא את האיזון בין שניהם. זה משחק פינג פונג כל הזמן בין שניהם".
אלקנה ז"ל היה רב ומחנך ואביו מדגיש כי מאז נפילתו הולכת ומתבררת למשפחה דמותו כמחנך לחיים. "המשמעות של זה היא שהוא ידע לתת לתהליכים את הזמן שלהם. הוא הבין שבחינוך יש דברים שאתה יכול לעשות כאן ועכשיו ולהשיג שקט, להשיג תוצאה בכך שענית למישהו תשובה, אבל לא בהכרח זה נכון וטוב. יש דברים שאתה צריך להחזיק אותם ולדעת לבחון מה בדיוק המילים שאתה אומר, או מה נותנת השתיקה של אותו רגע כדי לבצע איזשהו תהליך חינוכי שהוא קצת יותר ארוך מהכאן והעכשיו. זה היה אלקנה. הוא העמיד באמת את התלמידים על הרגליים. בחור בכיתה י"א הגיע אלינו לשבעה וסיפר שהוא היה בכיתה א' כשאלקנה לימד אותו, ומאז לא היה להם קשר. לראות איך הוא מספר על אלקנה מתוך קשר נפשי עמוק שהיה להם בין מורה ותלמיד, מסביר שזה משהו אמיתי. אנחנו כל הזמן שומעים סיפורים, דברים מאוד מאוד מרוממים".
ולצד היותו של הרב אלקנה רב ומחנך דגול הוא אהב ג'גלינג, ומי שממשיך את דרכו בתחום הזה הוא בנו בן ה-12 אבינועם ש"כבר נכנס לעניינים ממש וזמן קצר אחרי שאלקנה נהרג הייתה חתונה במשפחה ואבינועם הפליא שם בג'גלינג, כך שזה ממש ההמשך הכי טוב שיכול להיות".