בימים אלה, בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל, כאשר האומה כולה עוטה על עצמה ארשת ממלכתית של זיכרון וכבוד, מתנהלת סערה ציבורית סביב פיטוריו של ראש השב"כ רונן בר. וכמו בכל מחלוקת ציבורית בישראל, גם הפעם השיח מתלהט, הקולות מתחדדים, והתקשורת והרשתות החברתיות גועשות.
החברה הישראלית חיה ונושמת מחלוקות. פוליטיקה, תקשורת, רשתות חברתיות – בכל אחת מהזירות האלה מתקיים שיח סוער סביב סוגיות מהותיות לעתיד המדינה. וזה בסדר גמור. מחלוקת היא דבר בריא. היא מאפשרת לברר עמדות, לחדד השקפות, לעצב דרך.
אבל בתוך סערת הרגשות והדעות, נדמה ששכחנו שאלה מהותית: איך נראה כל זה בעיני הנוער? מה קולטים בני ובנות הנוער כשהם נחשפים לדרך שבה מתנהל השיח הציבורי, במיוחד בימים ממלכתיים אלה? אלו ערכים הם מפנימים כשהם רואים כיצד מבוגרים – אנשי ציבור, תקשורת, ואפילו מחנכים – מדברים אלה עם אלה?
כמי שמוביל תנועה בת אלפי בני נוער וילדים בגילאי בית ספר חטיבה ותיכון, אני מרגיש אחריות כבדה לאופן שבו הם סופגים את אופי השיח בישראל בסוגיות שעל סדר היום. כשאחת הבעיות המרכזיות היא השימוש ברשתות החברתיות בתוך הדיונים האלה, כשנראה ששם כל הרסנים הותרו.
הנוער של היום לומד הרבה יותר ממה שאנחנו אומרים – הוא לומד ממה שאנחנו עושים. כשוויכוח הופך למאבק אישי, כמו בפרשת פיטוריו של בר, כשחילוקי דעות גולשים לדמוניזציה, כששיח ביקורתי הופך לשיח שיפוטי ואלים – אנחנו משדרים לדור הבא שזה המודל. שזו הדרך. שאין מקום למי שחושב אחרת, שאין דרך לדבר בכבוד בתוך מחלוקת.
הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון הם הזדמנות לבחון את התנהלותנו. הם מזכירים לנו את המחיר הכבד ששילמנו כעם על פילוג וקרע, ואת החשיבות של ליכוד השורות גם בעת מחלוקת. בדיוק בימים אלה, כאשר אנחנו עוסקים בזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם, מוטלת עלינו אחריות כפולה להציג מודל של שיח מכבד.
זה לא אומר שלא ננהל ויכוחים. להפך – ראוי שננהל אותם, גם בנושא רגיש כמו פיטורי ראש השב"כ בעת מלחמה. נדרש בירור רעיוני וחברתי עמוק בישראל של היום. אבל יש דרך לעשות זאת. הדרך הזו מחייבת אותנו לשאול לא רק מה אנו אומרים – אלא גם איך. לא רק מה העמדה שלנו – אלא גם איך אנחנו מכבדים את האדם שממול, גם כשהוא חושב אחרת.
הנוער בישראל הוא נבון, חד ועירני. הוא לא מחפש עולם נטול מחלוקות – הוא מחפש מודלים של הנהגה שמסוגלת לחלוק מתוך כבוד, לשאת שיח משמעותי גם כשיש פערים. הוא שואל את עצמו: האם יש מקום לשיח שמקיים ולא שוחק? לשיח שמברר אמת – אך נשען גם על הקשבה וענווה?
האחריות לעיצוב פני הדור הבא מונחת בידינו. איננו יכולים להרשות לעצמנו להעביר לדור הצעיר מסר שמחלוקת היא דבר שיש בו רק מאבק או ניכור. בימים סמליים אלה, עלינו לשמור על ארשת ממלכתית לא רק בטקסים רשמיים, אלא גם בשיח הציבורי היומיומי.
הנוער צופה. מקשיב. לומד. והכדור במגרש שלנו. האם נצליח להעביר לדור הבא את האומץ לחשוב – לצד האחריות להקשיב? זו השאלה שעומדת לפתחנו, בימים אלה, יותר מתמיד.
הכותב הוא מזכ"ל תנועת עזרא