בעמדת השידור של ערוץ 7 במאהל הגבורה בירושלים מספר עמיחי ניימן, אחיו של רס"ר אביעד ניימן הי"ד שנפל בקרב בדרום לבנון לפני כחצי שנה, על ההתמודדות בפתחו של יום זיכרון ראשון כחלק ממשפחת השכול.
אם בכל שנה היה יום הזיכרון מלווה במשפחתו של עמיחי באמירת תהילים בצפירה ולימוד לעילוי נשמה, "ולא היינו מחוברים. אין לנו עוד מקרים במשפחה... זו השנה הראשונה שאנחנו מרגישים חלק", אומר עמיחי ומוסיף: "עד שלא הגענו ממש קרוב ליום הזה לא חשבתי עד כמה הוא משמעותי. מגיעים מכל הסביבה, שואלים שאלות ורוצים לשמוע סיפורים ולהתחבר".
בדבריו מציין עמיחי כי אחיו אמנם חי רק 32 שנים ולכאורה לא הספיק הרבה, אך מה שהספיק נעשה באיכות רבה, "הוא היה פעיל כל כך ומכל כיוון אנחנו שומעים על מה שהוא נתן ועזר ועשה". עוד הוא מספר על פעלתנותו של אחיו שמאז היה ילד קטן ניכרה בו תכונה זו "הוא היה רץ וקופץ, אתה לא מוצא אותו ופתאום אתה רואה אותו מטפס על עץ. תמיד הוא היה מאוד פעיל, מאוד אנרגטי".
משגדל אביעד הלכו והתרחבו היקפי העשייה והמשימתיות שלו מהמשפחה לישיבה וממנה לצבא ולאחר מכן לעבודה, יחד עם עמיחי עצמו, וכחבר מזכירות ביישובו. "זה כואב, זה קשה, מתגעגעים, הייתי ממש צמוד אליו כל השנים. כשהוא נולד הייתי בן חמש, אז גם גידלתי אותו בתור אח קטן ואחר כך גם הייתי לוקח אותו להשלים מניינים בכל מיני מקומות בגבעות. אחר כך, ב-10 השנים האחרונות, הוא עבד אצלי כך שממש היינו צמודים יום יום".
עמיחי מספר על אהבתו הגדולה של אחיו לארץ ישראל, ייסוד שכונה חדשה בארץ ישראל וכך בבניית הבריכה בישובו. "בין יום כיפור לסוכות הוא השתחרר ליומיים. הוא הגיע לשעתיים שלוש למשרד. דיברנו על ענייני עבודה אבל גם על המלחמה. הוא היה מאוד מסופק ממה שהוא עשה בלבנון לעומת מה שהם עשו בעזה, שם הוא היה פחות מבסוט, אבל כשהוא היה בלבנון הוא ממש הרגיש שליחות. הם מצאו שם כמויות של נשק שלדעתו הספיקו לכבוש עד נהריה. הוא ראה בכך נס עצום".
לשאלת הדרך בה ניתן להמשיך באורו של אביעד, משיב עמיחי: "הנתינה והחסד. הוא היה עוזר לכל אחד. הסיפור חוזר על עצמו, גם במשרד כל העובדים כולם היו מתייעצים איתו לא רק על דברים של עבודה, אלא גם על דברים אישיים. היו יודעים שאם יש בעיה פונים לאביעד שתמיד היה אומר 'מה הבעיה? אין בעיה', והיה פותר את הבעיה".
מוסיף עמיחי ומציין את החתירה של אביעד להשיג את שרצה, מאפיין שליווה אותו מאז היה ילד ולאורך שנותיו בהמשך עד ימי המילואים על אתגריהם הקטנים והגדולים. "זה משהו שאפשר לקחת ממנו ולהיות קצת אביעד. לדעת שאין בעיות, יש אתגרים וצריך לפעול ולעשות".