שיר אלמליח, אלמנתו של רס"ר (במיל') גלעד הי"ד שנפל בלבנון, שוחחה עם ערוץ 7 במשדר המיוחד ממאהל הגבורה בירושלים לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
"מאז שהמאהל הוקם גלעד היה מגיע לכאן הרבה, לספוג מהרוח, לשבת, להקשיב, להסתכל על התמונות ולקבל את הרוח הגדולה של הלוחמים. הוא ביקש להתמלא ברוח הזה שהוא מאוד האמין בה. כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה ראיתי את התמונה לו על הקיר וזה היה מטלטל", מספרת אלמליח.
"גלעד היה לאורך כל חייו מחובר לרוח הגדולה הזאת ולסיפור של עם ישראל. הוא כל הזמן חיפש איפה התפקיד שלו ומה הוא יכול להיות. הוא שאל את עצמו איזו חוליה הוא בשרשרת הזאת, של המסע שאנחנו עוברים", היא מוסיפה.
גלעד יצא להגן על יישובי הצפון כבר בתחילת המלחמה ונפל בקרב מעט אחרי שמחת התורה השנה. "ממוצאי שמחת תורה של השבעה באוקטובר הוא קפץ לצפון עם החבר'ה שלו. הוא היה שם שלמה, עם שמחה גדולה בלב, עם דבקות, עם שמחה על הזכות לקחת חלק בדבר הזה. כל פעם שהיה לי קשה, הוא היה אומר לי 'תחשבי על מי שלא בבית שלו, על החטופים, על הדבר הגדול שאנחנו זוכים לעשות'. בסוף השנה הזאת, בסוכות, הם נכנסו פעמיים ללבנון, פעם לפני סוכות וכמה ימים אחרי. בכפר האחרון, רגע לפני שהם יצאו הביתה, גלעד נהרג יחד עם עוד חמישה לוחמים גיבורים".
היא מודה שגם חודשים ארוכים אחרי עדיין לא עיכלה את עוצמת האובדן. "במובן הפרטי אני עוד חושבת שלא מספיק הבנתי עד הסוף מה איבדתי. מצד אחד, בתוך הלב ובזיכרונות ודרך חמשת הילדים שלנו - ההרגשה היא שהוא חי. אבל המציאות היא אחרת. כל הזמן אני עוברת בין הגדול, הרוח, המובן הנשמתי שבינינו, לבין האבידה הפרטית הגדולה".
יום הזיכרון הראשון שלה כאלמנת חלל צה"ל מעורר אצלה מחשבות רבות. "בשבועות האחרונים אני מנסה לברר עם עצמי ולחשוב מה גלעד היה אומר. ביום הזיכרון היינו מקפידים לחפש ביחד מה לראות כדי שהדברים ירוממו אותנו. לגלעד היתה רגישות, היה לו לב שיודע לכאוב עם מישהו אחר, להרגיש את הדברים שלא כולם מרגישים, דרך העיניים ודרך הלב. זה לא יום רק של המשפחות השכולות או של משהו פרטי. אנחנו לא צריכים יום אחד כי בכל נשימה אני זוכרת את גלעד וחשה בחיסרון שלו.
במובן הלאומי, היום הזה הוא יום קדוש, שמחבר את כל הקצוות שבעם ושם מול העיניים את מסירות הנפש, הכרת התודה והבנה שהמשימה הגדולה שהם הלכו אליה שייכת לכולנו. אני שומעת את גלעד אומר לנו לזקוף קומה. זה לא שרק אנחנו איבדנו משהו. עם שלם איבד אותו".
את המעבר מזיכרון לעצמאות היא רואה כתהליך טבעי. "אני מרגישה שזה אחד. זקיפות הקומה היא לא רק ביום הזיכרון עצמו, אלא התקומה שלנו עוברת דרך הכאב הזה. זה ממש 'בדמייך חיי'. זה לא מעבר בין יום עצוב ליום שמח. זה מסע שאנחנו עוברים דרך הכאב ודרך התקומה, וזה קשור אחד בשני".