דרשו חז"ל: 'משל לאב ובן שהיו מהלכין בדרך ונתייגע הבן אמר לאביו והיכן היא המדינה. אמר לו בני סימן זה יהא בידך אם ראית בית הקברות לפניך דע כי המדינה קרובה לך. כך אמר הקב"ה לישראל אם ראיתם שהצרות מכסות אתכם באותה שעה אתם נגאלים שנאמר "יַעַנְךָ ה', בְּיוֹם צָרָה; יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹקי יַעֲקֹב".
לשונו של המדרש מדוייקת, היא לא מאפשרת לנו להישאר בפירוש כללי שמבין שהכוונה כאן היא כללית – אב ובן ההולכים לעיר, למקום מושב בני אדם וכל מפעל של בני אדם דורש מאמץ וכאב. לא! יש כאן עומק אחר.
המדרש שם בלשונו של הבן את המילים "היכן היא המדינה?" ובמילותיו המדויקות מקפיץ את המדרש היישר לימינו אנו ודורש מאיתנו לדרוש את המילים בגובה אחר, גובה של גאולה.
אב ובן צועדים יחדיו בדרך. יש להם מגמה אחת. הבן מתייגע, הוא שואל את אביו "היכן היא המדינה?"
והאב, מחשבתו נודדת אלפי שנים לאחור, ובזיכרונו – אב ובן, מייסדי האומה, שהלכו יחדיו בדרך – והבן שואל "ואיה השה לעולה?"
וכך מגובה הר המוריה, רואה האב את גדולת בנו – הרי למרות יגיעתו בדרך – לא שאל "מתי נגיע למדינה?", כאילו אין לו אחריות על כך, הוא שאל "היכן היא המדינה?", אני איתך אבא, אבל רוצה לקחת אחריות על הדרך.
אז ענה לו אביו - בני סימן זה יהא בידך אם ראית בית הקברות לפניך דע כי המדינה קרובה לך.
איזו תשובה מוזרה זו?! הרי הבן היגע ישאל עכשיו "והיכן הוא בית הקברות?"
מסתבר שזו לא הקריאה הנכונה של המשפט. האב הקשיב היטב לבנו והבין שהבן לא שואל מתוך יגיעתו, אלא רוצה לקחת אחריות, בדיוק כמו יצחק בדרך להר המוריה. ולכן האב לא עונה "מתי נגיע" אלא "כיצד נגיע?"
הבן שואל "היכן היא המדינה?" – מתי אנחנו יודעים שזו המדינה עליה חלמנו אלפיים שנה? מתי נדע שזה אינו חזיון שווא?
ועונה לו אביו – מתי נדע שזו המדינה - כשנדע שבית קברות הוא בדרך למדינה והוא זה שמקרב אותה. כשנדע שבית הקברות הוא הדרך למדינה! כשנהיה במצב שבית הקברות אינו מפחיד אותנו בדרך למדינה - אז כבר הגענו.
פעמיים נאמר לאבי האומה "לך לך". בציווי הראשון לאברהם – לא גילה לו הקב"ה את היעד. רק לאחר שנאמרו המילים "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ..." – רק אז גילה הקב"ה את היעד, רק אז נאמרו שנית המילים "לך לך" אבל הפעם עם היעד, " וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה".
ומאז למדנו שהדרך ארוכה, למדנו שהולכים אותה יחדיו – אב ובן. למדנו שהבן שואל, למדנו שעונים ומכוונים אותו, למדנו שאומרים אמת – על הקורבן. למדנו שיש אֵם. שיש אֵם שליבה לא עמד לה, שלבה חלל בקרבה...
אז נזעק לאליהו, מלאך הגאולה, ונתחנן ש"ישיב לב אבות על בנים" אולי הוא ישיב קצת רוח בלבה של האֵם?
זהו יום הזיכרון. ביום הזה – נלמד מה היא אהבה. מה היא אהבת אם לבנה, ואיזה אומץ נדרש לה לשלוח אותו לדרכו. ונעריץ את האומץ הזה – ונדע שרק מכוח אהבה זו הולכים האב והבן. ונזכיר את הבנים...כדי להשיב רוח בליבנו. ונלמד על אהבת הבנים לעמם ולארצם.
אלפי שנים אנחנו הולכים. צועדים יחדיו האבות והבנים. עכשיו עלינו להרים את המבט ולדעת שהגענו! להביט על הבנים, הבנים שניצחו את פחד המוות, הבנים שאומרים לנו – אמא, אבא! מצאתי את בית הקברות – המדינה היא כאן, ממש מעבר.
הגענו למדינה, אך הדרך ממשיכה ואנחנו מצֻווים "לך לך", ואם לא נלמד לצעוד יחד עם הבנים שלנו לא נגלה את היעד. לכן היום נזכיר את אותם הבנים. אותם בנים שבית הקברות אינו מפחיד אותם. הפחד מהמוות חונה רק במקום המוגבל, הזמני. המקום שאינו יכול לראות את האופק. שאינו מכיר בנצח. בנינו הניסו את הפחד, קברו אותו. והם אותם בנים - הם אנשי הנצח.
זכינו לגעת בהם, זכינו לגעת בנצח – ולמדנו משמו של רבי עקיבא - 'והנצח זו ירושלים', לשם אנו הולכים – תשובתנו נחושה 'נצח ירושלים'.