בעמדת השידור של ערוץ 7 במאהל הגבורה שבירושלים שוחחנו עם חנה עובדיה, אמו של הלל ז"ל שנפל לפני כחצי שנה, במוצאי שמחת תורה בקרב בצפון רצועת עזה.
את השיחה עם חנה אנחנו פותחים בהתיחסות לתאריך המיוחד בו נפל בנה, מוצאי שמחת תורה, היום שבו מדינת ישראל ציינה שנה לטבח הקשה בתולדותיה ולפרוץ המלחמה, כאשר חלק מחבריו שמעו על נפילתו בעודם באזכרות של חברים אחרים שנפלו שנה קודם לכן.
"כששומעים שזה קרה במוצאי שמחת תורה זה מעורר מחשבות", היא אומרת ומדגישה כי שלא כפי ששיערו חברותיה היא לא התמלאה בפחדים דאגות וחששות בימים שבהם לחם בנה ברצועת עזה. "אם מחשבה הייתה מגיעה או שהייתי הופכת את זה לפרק תהילים או שפשוט הייתי מגרשת אותה וזהו. לא הייתי בחרדות בכלל". כך אירוע שההודעה על נפילתו תפסה אותה ואת המשפחה בהפתעה מלאה.
"זה תפס אותנו ממש בהפתעה, לא מוכנים. אף אחד לא מוכן לזה בכלל. שמעתי את עצמי אומרת שזו טעות, שזה לא יכול להיות, ואני מבינה שבטח קציני הנפגעים שומעים את זה כל הזמן אבל אני ממש מתכוונת לזה.., אבל הייתה וודאות".
ובמהלך ימי השבעה והאבל למדה המשפחה עוד ועוד על הבן שנפל. "הכרנו אותו, הכרנו את הדמות, ידענו מי הוא, אבל קיבלנו זווית אחרת. הוא היה עניו. לפעמים הייתי שואלת כמה זמן עשית סריקות, כי זה נשמע לי הרבה שעות, שאלתי אם התפקיד שהוא עושה הוא תפקיד קבוע ולמה לא מתחלפים, הייתי צריכה לחפור כדי לדעת שהוא פשוט התנדב לזה, שהוא עושה בשביל אחרים".
על שאלת הדרך להנצחתו, אומרת חנה כי היא עדיין עסוקה בכך במחשבותיה מאחר וברור לה הרצון לספר את סיפורו ולהמשיך את דרכו ואורו בעשייה, ועם זאת "אני לא חושבת על הנצחה כמשהו שכולם צריכים לזכור את הבן הפרטי שלי. הוא השאיר לנו כל כך הרבה, הוא השאיר מחברות עם תכנים נפלאים. בשיחה האחרונה שלנו הוא אמר לנו דברים על מה שהוא היה רוצה שנעשה", אומרת חנה ומפרטת מעט:
"בשיחה הפרונטלית האחרונה עם אבא שלו, כשאבא שלו הקפיץ אותו להסעה דרומה, הוא אמר לו 'אבא, יש לנו פרויקט לעשות ביחד. צריך שהיהודים יעלו לארץ'. הוא רצה להפוך את זה לפעולה אקטיבית, ואנחנו על זה. בשיחה האחרונה איתי בטלפון, שבוע לפני המקרה, זה היה ביום שישי של חול המועד סוכות, דיברנו על איך היה בחג ואיך היה בכיפור, והוא התקשר שוב ואמר שאימא של חבר נפצעה קשה, 'תבדקי אם הם צריכים משהו'. אלה המילים האחרונות שהוא אמר לי. וברוך השם, היום יש סעודת הודיה לאישה הזו".
לקראת יום הזיכרון, מספרת חנה, כבר מתחילים בתי ספר ומוסדות ליצור קשר ולבקש חומר על הבן והתייחסות של המשפחה, כחלק מההכנה ליום הזיכרון ויום העצמאות. "תמיד היינו שותפים ליום הזה בפן הלאומי שלו. עכשיו אנחנו לומדים את הסטטוס החדש. הוא אמנם הבן הפרטי שלנו, אבל כבר מזמן הוא לא היה פרטי. הוא היה במשימה הכללית. הוא היה מכוון-כלל כבר כשהוא היה תלמיד ישיבה, וכמובן בצבא. מצאנו פתקים ומחברות שהוא כתב, למשל מאחורי מגן של הטלפון שלו היה פתק שבו הוא כתב שהוא מתייחס לכל מה שקשור לצבא כפרטי מצווה ושהאומץ נובע מכך שאדם חי את חיי הכלל. הוא התייחס לעצמו כאל רכוש צה"ל. מצאנו באחת המחברות מהתקופה שבה הוא היה תלמיד ישיבה שהוא רשם תפילה. לפי התאריך זה היה בשומר חומות. הוא כתב אז איך הוא מרגיש שבוער בו להיות בחזית, הוא כותב על זה שעכשיו הוא לומד בישיבה ואמנם אינו יודע איך זה פועל, אבל הלימוד פועל. לזה הוא צירף תפילה שהוא כתב".
על התפילה המבקשת להכווין את לימודו להיות לימוד למען עם ישראל, מצטטת חנה עובדיה מהשורות שכתב בנה: 'הקדוש ברוך הוא, תן לי כוח ושלמות הכוונה להופיע אותך בעולם, להרגיש את הרגשת ישראל, לכאוב בכאבו, לשמוח בשמחתו ולראות בבניינו. לא לוותר לרגע, לתת הכל כל הזמן מתוך כוונה אמיתית של תיקון עולם במלכות שדי'. "אז הוא מזמן לא ילד פרטי, הוא היה כולו מכוון לכלל ישראל".