יסמין, אמו של אביתר אוחיון אבוקסיס הי"ד, נהג אמבולנס בגדוד 51 של חטיבת גולני שנפל ביום השבעה באוקטובר במוצב כיסופים, מספרת על יום זיכרון שני ללא הבן שנפל ועל השינוי התודעתי שעברה סביב מהותו של היום כמי שחזרה בתשובה וחיה בחברה החרדית.
יום זיכרון שני ללא אביתר הוא יום זיכרון שבאופן יחסי יסמין יודעת למה לצפות לו, לאחר ניסיון יום הזיכרון בשנה שעברה שהיה עבורה קשה מנשוא, השילוב בין הדוחק בהר הרצל, השותפות עם עם ישראל וההכרה שהבן מצטרף למשפחת חללי מערכות ישראל. השנה, היא אומרת, "אני מגיעה מעט יותר מוכנה".
עוד היא מציינת כי סביב הנוהג של התכנסות החברים ביום הזיכרון היו לה לבטים, שכן אמנם מדובר במעמד מחזק, מחבר ומחבק, אך לאחריו הנפילה גדולה מאוד, כלשונה, "זה ברמה שבה בשנה שעברה לא היה לי מה לעשות עם עצמי והילדים היו מפורקים".
על היחס שהשתנה אצלה ליום הזיכרון כמי שמגיעה מהמגזר החרדי בו השתלבה לאחר שחזרה בתשובה, אומרת יסמין כי אכן מדובר בשינוי דרמטי. היא אמנם חוותה את עצב יום הזיכרון בנעוריה כמי שגדלה בבית חילוני, אך כשהפכה לחרדית כמעט ולא ניתן מקום ואיזכור ליום הזה בביתה. "הילדים לא ידעו על זה שום דבר... לא נתנו לזה הרבה מקום. הבנו שזה אולי קשור לציוניים, לדתים הלאומיים. לא כל כך קשור אלינו". כעת, היא אומרת "אני כבר מחוברת לזה, הבן שלי הוא חלק מזה, אז אני אני לא יכולה אחרת".
בדבריה היא מספרת על קונטרס של האדמו"ר מסלונים ובו הוא מתייחס לנספי השואה בדברים אותם היא יכולה לשייך גם לנופלי מערכות ישראל ולזכירתם. "זו נקודה מאוד חשובה לא רק לעולם הדתי לאומי, רק לציונים, היא קשורה לכל עם ישראל, אלא לכל אחד באשר הוא. האדמו"ר מסלונים כותב שהרוגי מלכות נהרגו בשביל עם ישראל, בשביל תיקון העולם, ולכן אנחנו מצווים לזכור אותם עבורנו. כולנו יודעים שהם נמצאים במקום הכי גבוה ואין צדיקים יכולים לעמוד במחיצתם כי הם נהרגו בשביל כלל עם ישראל, לא בשביל טובתם הפרטית, ואנחנו בזכירה שלנו, בזה שאנחנו בכל דור ודור ובכל שנה ושנה זוכרים אותם, מדברים עליהם, מספרים עליהם, אנחנו בעצם מתחברים למסירות הנפש שלהם. הם עשו מסירות נפש בגוף ואנחנו יכולים לעשות את זה בדיבור ובמחשבה".
על בנה הבכור, אביתר הי"ד, מרחיבה יסמין ומספרת: "הוא היה בגדוד 51 של גולני. הוא התחיל כלוחם ובשנה וחצי האחרונות הוא היה נהג אמבולנס בתאג"ד. כמו כולם הוא סגר בשמחת תורה את השבת האחרונה שלו בצבא כשבמוצאי שבת הוא היה אמור לצאת לחופשת שחרור. הם קמו בבוקר לקול הפצ"מרים, ומיד הבינו שמשהו לא בסדר. הוא היה מאוד מאוד לחוץ. זה לא היה נשמע כמו משהו מהשגרה. ההנחיה הייתה להיכנס למיגוניות ואחרי כמה זמן הגיעה הודעה שיש חדירה של מחבלים לקיבוץ ולמוצב".
"אביתר יצא החוצה. חלק מהחיילים הלכו להביא נשקים. היו להם מאוד מעט כלי נשק. רק לארבעה מתוך העשרים שהיו במיגונית היה נשק. אביתר יצא לאמבולנס האזרחי והוציא את האלונקה במחשבה שהוא הולך לפנות פצועים. ההנחיה של המ"פ הייתה לחזור למיגונית והחלה לחימה משני צידי המיגונית מול מחבלים שהגיעו בכמות מאוד גדולה. הם ניסו להיכנס פנימה והלוחמים מנעו זאת במשך זמן רב עד שלצערינו החלו ליפול".
המחבלים, מספרת יסמין, הצליחו להיכנס פנימה, ירו צרור ואביתר נורה בראשו. בתחילה עדיין היה בהכרה. חברו מספר שסימן לו באגודל שהכול בסדר. "אביתר היה גיבור", היא אומרת ולבקשתנו מזכירה את שיחתם האחרונה בה אמר לה 'אימא, במוצאי שבת אני יוצא ולא חוזר. זהו'. "כששמעתי את ההקלטה הזו שוב ושוב לא שמעתי שמחה בקול שלו וזה מאוד הפתיע אותי. אני יכולה להגיד שגם בהודעה הזאת שבה אביתר ניבא את מה שקרה לו למחרת וגם בחודש האחרון היה מאוד כבוי. מי שהכיר אותו ידע שאביתר ילד מאוד מאיר שמח ומחייך אבל הוא היה מאוד כבוי. במשך חודש שלם הוא פשוט היה מיוסר, טרוד ועצוב", אומרת יסמין וקושרת זאת למימרה החז"לית לפיה שלושים יום טרם לכתו של האדם מהעולם נשמתו יודעת על כך. "זה מצמרר וכואב".
לדבריה הצבא לא העביר למשפחה פרטים אודות השתלשלות האירועים בקרב ההוא, ולמעשה את כל הידע שצברה אספה מהחיילים שהיו בשטח, לחמו ושרדו את הקרב. "לצערי האכזבה מהצבא מאוד גדולה. גם מגולני, שהם אנשים מאוד מתוקים וטובים, האכזבה שלי גדולה, מהמערכת בכלל, לא מאנשים ספציפיים כמובן".
"הצבא לא היה מנוהל ביום הזה. לא ידע מי נגד מי. מסרו לנו כמה גרסאות וזה מאוד מבלבל ומטלטל. אתה רוצה לדעת בפשטות מה קרה עם הבן שלך ברגעים האחרונים, ואתה מגלה שהבן שלך היה חשוף ומופקר. צר לי, אבל זו המציאות. הייתה שם הפקרה מוחלטת ואין תשובות. אני לא מחכה לא לתחקירים ולא לשום דבר, כי אני יודעת מה קרה לבן שלי ביום הזה מהחברים שהיו סביבו וניצלו ברוך".
בדבריה מספרת יסמין על תחושתה לפיה אין טעם להגיע לקבל מהצבא מידע נוסף, מעמד שאותו היא רואה כמבזה. היא מציינת כי למשפחה נשלח אדם שמזה 17 שנים אינו במערכת, אדם שלא ידע להשיב למשפחה על שאלות שעלו ולמעשה קיבל השלמה של פרטים מיסמין עצמה, "זה קצת היה מבזה".
כיום, היא אומרת, היא כבר אינה עסוקה בכעס שליווה אותה בתחילת הדרך. היא מעדיפה להתמקד באמונה ובהבנה שבנה זכה ליההרג על קידוש ה', "מחבינתי זו נחמה עצומה", היא אומרת. "אנשים הולכים לעולמם בכל מיני צורות, ואני זכיתי שהבן שלי זכה ליהרג על קידוש השם. זה לא דבר של מה בכך".
על החיבוק מהעם כולו אומרת יסמין: "עם ישראל קדוש. מהרגע הראשון שנודע שהבן שלי נהרג עם ישראל התחיל לעטוף. נהרות של דברים נכנסו אליי הביתה, אנשים הגיעו. הכוח הוא עצום. אנחנו עם קדוש ואנחנו זקוקים להנהגה קדושה. אנחנו באמת עם קדוש וזה כולל את כל המגזרים. כולם נהרו והגיעו, חיבקו ונתנו ורצו רק להיות חלק מהדבר הזה ולהשתתף בצער".
בהקשר זה חוזרת יסמין לרגע היציאה אל ההלוויה של בנה, כאשר לא ידעה איך תוכל לעבור את השעות הקשות מנשוא הללו, "ירדתי למטה עם כל המשפחה שלי, וחיכו ברחוב מאות אנשים עם דגלים. זה לא הדגלים, זה המבט הכואב הדומע המשתתף בצער שהיה להם בעיניים. הרגשתי שכולם פה איתי בכאב על הבן שלי. זה היה משהו שאני לא יכולה לתאר. עברתי בין כולם, התחבקתי ובכיתי עם האנשים. את כל הכאב שלי הוצאתי שם ובזכות זה יכולתי להגיע ללוויה של הבן שלי בנוכחות וביכולת להיות שם ולהיפרד מהבן שלי, יכולתי להיות שם, כאובה ואסופה אבל להיות שם עם נוכחות וחיבור לבן שלי ולאלוקים. זה היה בזכות האנשים שהגיעו לחבק אותנו ברגעים המאוד מאוד קשים".
עוד ממשיכה יסמין ומספרת כי החיבוק שהחל בהלוויה היה רק תחילת הדרך. רבים המשיכו להגיע ולשאול כיצד יוכלו לעזור ומה יוכלו לתת למשפחה. "אני בטוחה שהכוח שיש לי הוא בזכות עם ישראל, בזכות החיבוק, בזכות המחשבה. דבר נוסף שנותן כוח מטורף הוא הארגונים שעושים עבורנו כל כך הרבה, נופשים, ימים של נתינת כוח, שלא נדבר על החגים שהם הסיוט הכי גדול לכל משפחה שכולה". בדבריה היא מציינת את חג הפורים, חג שאופיו הוא שמחה, אך היא הזמינה את חבריו של אביתר לסעודה, "וזה היה מאוד קשה".
בפורים האחרון ידעה שלא יהיו לה הכוחות לחגוג ובוודאי שלא לשמוח, אבל אז הגיעה הודעה מארגון 'מנוחה וישועה שהזמין את המשפחה לימי החג והשבת בקיבוץ חפץ חיים. ההזמנה נתנה לה תחושה מסוימת של רגיעה אך לקיבוץ היא הגיעה ללא ציפיות רבות מדי, אך היא מסכמת ואומרת "שמחה כזו הרבה שנים לא חוויתי בפורים, בחיבור לקדוש ברוך הוא. היו שם דיבורים של אמונה, היתה שם מוזיקה, היו המתנדבים של הארגון שחיבקו ואהבו ושמחו ובכו. אני והילדים חזרנו משם באורות... לא הייתי מתארת לעצמי ששנה וחצי אחרי שהבן שלי נהרג אשמח כך בפורים".
את השיחה עם ערוץ 7 מקיימת יסמין מגינה מיוחדת שהקימה לזכרו של בנה, ועל ההנצחה הזו היא מספרת: "אני עובדת באלווין ישראל. אחרי שהבן שלי נהרג קיבלתי מעטפת נפלאה ומיוחדת. אני עובדת עם בעלי צרכים מיוחדים בקרמיקה. עלתה הצעה שנקים גינה לזכר אביתר והתגייסנו עם החניכים להקמת גינה טיפולית בעזרת שילוב של קרמיקה. אביתר היה ילד של חיבור לטבע, הוא היה מלקט ומבשל דברים מהטבע והחלטנו לעשות משהו שיתאר אותו ושתלנו דשא, צמחי תבלין ופרחים יפים. מקרמיקה יצרנו כלניות שהפכו להיות סמל אז המלחמה בדרום ביטוי לפריחה שממשיכה למרות הגדיעה, למרות העצב הכאב ושפיכת הדם העצומה שהייתה לנו, אנחנו ממשיכים לחיות".
מאז משמשת הגינה שהוקמה לזכרו של אביתר ונחנכה ביום הולדתו את המטופלים, את אנשי הצוות וגם אותה כאשר היא מגיעה לשבת בגינה במהלך יום העבודה. בגינה זו יתקיים המפגש ביום הזיכרון עם חבריו של אביתר.
הזכירה של יום הזיכרון, היא אומרת ברוח דבריו של האדמו"ר מסלונים, היא גם החובה לזכור את הרוגי המלכות וגם לזכור את אשר עשה ועושה לנו העמלק של כל דור ודור, "זו המצווה שלנו".
"ראיתי את עם ישראל על כל גווניו ולא ראיתי שום שוני. רואים את זה חזק מאוד. הייתי במקומות שונים ואני קשורה לכל המגזרים בגלל שאני בעלת תשובה, ואני אומרת באופן חד משמעי, עם ישראל קדוש, עם ישראל מאוחד, עם ישראל אוהב אחד את השני. יש בינינו הרבה יותר מן המשותף".