מאז ומעולם, בעם היהודי הייתה לשירה משמעות עמוקה – השיר והמנגינה שימשו כביטוי למה שמעבר למילים.
כשהלב גדוש ברגש, כשהמילים לבדן אינן מספיקות – פורצת לה השירה. היא ממריאה, מרוממת, מעניקה צורה לרגש ומרפאה את הנפש. המנגינה נוגעת בנקודה שבין השמים והלב, מגשרת בין עולמות, מחברת בין נשמות.
השנה, בצל הזיכרון והכאב, בזמן שהמדינה חוגגת את יום עצמאותה, לא ניתן להתעלם מהעוצמה הרוחנית המתפרצת בעת שירת ההמנון הלא-רשמי החדש של עם ישראל – שיר שהפך למעין תפילה, שיר שעורר מדינה שלמה מגני הילדים ועד האצטדיונים, ועכשיו – גם מהר הרצל. עם סיום טקס הדלקת המשואות, תישמע המנגינה:
וה' יתברך תמיד אוהב אותי
ותמיד יהיה לי רק טוב
ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב
ויהיה לי עוד יותר טוב
ועוד יותר טוב
שיר פשוט במילותיו – אך עמוק כל כך במשמעותו. הוא לא רק להיט – הוא סמל. סמל של אמונה, של תקווה, של עמידה. בימים שבהם הלבבות פצועים, הנפש הישראלית צמאה לחיבוק – והמנגינה מעניקה אותו. היא שפה חדשה של קירוב לבבות, היא גשר חי בין דורות ובין קהילות.
בעולם רגיל, מנגינה מייצרת זהות – עדתית, תרבותית. אך הפעם, קרה דבר מופלא: שיר אחד הצליח לאחד. הוא הפך לחוט השני המחבר בין כל שכבות הציבור, מבלי להביט על מוצא, סגנון או זרם. מעין שירה יהודית כללית שנולדה מהכאב – אך נישאת על כנפי התקווה.
לא בכדי חוקרים מצביעים על הקשר בין מוזיקה וריפוי. בשעות קשות, כולנו מחפשים עוגן. והנה – לפנינו מנגינה שמפחיתה חרדה, משקיטה סערה, ומעניקה מנוחה. זוהי שירה שהיא תפילה. שירה שהיא הלל.
שיר שהפך לסמל של רוח העם. של תודה. של הלל. של תשוקה לעתיד טוב יותר. שיר שמצהיר: "עם ישראל חי!" עצמאות שמח.
הכותב הוא רב המושב אורה