מזמור הע"ח למדינת ישראל

1. כל שנת עצמאות היא מזמור נוסף

ביום העצמאות השבעים ושבע, מדינת ישראל, נכנסת לשנה חדשה, ותקופה המיוחדת בה אנו נמצאים ניתן לומר שגם לעידן חדש.

מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל היה דורש ביום העצמאות מידי שנה את המזמור בתהילים התואם לגיל המדינה. (מקורו כנראה במנהג החבד"י שכל יחיד מוסיף מידי יום מזמור בתהילים, לפי השנה אליה הוא נכנס. לדוגמה נער שמלאו לו שלוש עשרה - את מזמור י"ד וכן הלאה). מתוך מזמור זה ביקש רבנו זצ"ל למצוא כיוון והשראה להתמודדות עם מאורעות השנה הבאה בחיי המדינה. וכך אומר רבנו (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' ק"ס "מזמור הי"ט למדינת ישראל", הצופה סיון תשכ"ז): "כל שנה ושנה היא מזמור נוסף, מזמור אלקי מפואר, המתאסף כחוליה לשרשרת" .

תלמידיו המנסים לנקוט בשיפולי גלימתו, מחפשים מידי שנה מסרים והדרכות במזמור שילווה את המדינה במהלך שנתה המתחדשת. לא מדובר על יומרה, חלילה, להתנבא מה יקרה, אלא רק לשאוב מהמזמור השראה ותעצומות לבאות.

2. הפתיח למזמור – מצוות סיפור תולדות עם ישראל

במזמורנו שני חלקים, הפתיח של מזמורנו הוא מבוא עקרוני המציע שהמזמור עתיד לספר את תולדות עם ישראל מראשיתו ומהי המטרה האמונית שיש בכך. והחלק השני הוא הסקירה עצמה.

נתמקד בפתיח ובמשמעותו:

"(א) מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי: (ב) אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם: (ג) אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ: (ד) לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ד' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה: (ה) וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם: (ו) לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם: (ז) וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ: (ח) וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ"

פתיח זה מבקש להדגיש את החשיבות שבסקירת תולדות עם ישראל. בראש ובראשונה, שמדובר בסיפורים אמיתיים ומכוננים, ולא במיתוסים או ב'אגדות עם' כפי שמקובל אצל עמים אחרים:

"כי בשיר הזה יספר קורות האבות כפשוטם, אמנם ספורי קורות ישראל נבדלו מאד מקורות יתר העמים, כי כל המוצאות לעם ה' היה בהשגחה פרטית ובנסי ה' ופליאותיו, עד שידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה, כי בם נודע מציאות ה' יכולתו והשגחתי שכרו וענשו, לכן אמר האזינה תורתי - וגם הטו אזנכם לאמרי פי - כי חיצונית הספור שהוא אמרי פיו, עם פנימיותיו שהיא התורה הרצופה בו, משולבות אשה אל אחותה" (מלבי"ם באור הענין פס' א).

קיימת חשיבות רבה בהעברת סיפורים אלו מדור לדור, ובמיוחד בשימור מתכונתם המקורית והעברתם עד ל"דור אחרון", עד סוף כל הדורות. עם זאת, לא מדובר רק בסיפור היסטורי, עובדתי ויבש, אלא גם בתכנים בעלי אופי של "משל" ו"חידה", הדורשים התעמקות והבנה מעמיקה:

"והגם שהם משלים שעל ידם נכיר ההשגחה והיכולת, בכ"ז אינם כמשלים אחרים שאינם אמת" (מלבי"ם שם פס' ג).

סיפור התולדות מאפשר לגבש מבט כללי על דרכי הנהגתו של הקב"ה לאורך ההיסטוריה, בכלל, וביחס לעם ישראל בפרט. רצף האירועים חושף את השיטתיות שבהנהגה האלוקית, ומדגיש את הטובות שעשה הקב"ה לעם ישראל לאורך ההסטוריה:

"משכיל לאסף האזינה עמי תורתי" - מה "תורתי", מה שאני מורה בסיפור הטובות שעשה האל לישראל. (רד"ק על פס' א).

הוא מאפשר להתבונן לעומק ולגלות את דפוסי ההנהגה האלוקית:

"שהיתה ברחמים כרועה המנהל עדרו" (מעם לועז כאן)

בסיפור התולדות ורצף האירועים יש חשיבות נוספת ממנה ניתן ללמוד על המגמות של המהלכים האלוקיים בהיסטוריה עד 'לדור אחרון', לגאולה השלימה.

על כן מצוות סיפור ההיסטוריה הקדומה של האבות ושל האומה, היא עצמה סיפור ההנהגה האלוקית - "הסתר – י-ה" ולכן היא עצמה 'דבר תורה'.

3. משמעות הרצף – הדי.אן.אי המיוחד של עם ישראל

הרצף של תולדות עם ישראל לאורך הדורות – ההצלחות, הכישלונות והטעויות – חושף דפוסים החוזרים על עצמם, שמהם ניתן ללמוד על אופיו העמוק והייחודי של עם ישראל, על הדי־אן־איי הרוחני וההיסטורי שלו. ואעפ"כ, "אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו" (ירושלמי שקלים א, א) – לא ניתן לעולם להבין אותו עד הסוף.

רצף התולדות מלמד גם כי ההיסטוריה של עם ישראל רוויה אתגרים, קשיים והתמודדויות. מתוך אותם אתגרים – הצרות, הפגיעות והרדיפות – אנו לומדים כי גם כאשר יש מי שמצליח ל"ע לפגוע בנו, הפגיעה היא זמנית בלבד. בסופו של דבר, עם ישראל מתעלה, מתאושש וממשיך להתקדם במסלולו ההיסטורי והרוחני. יתר על כן "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א יב) – ככל שהאתגר גדול יותר, לבסוף הוא מקדם את עם ישראל עוד יותר.

מעבר לכך, מתוך העיון בתולדות הדורות עולה דפוס עקבי ומעמיק: קיים יחס מהותי של התאמה בין האופי של עם ישראל ובין דרכי ההנהגה האלוקית. זוהי התאמה שאינה מקרית אלא שורשית, נצחית, ומתבטאת בדברי חז"ל: "קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל – כולא חד" ("אדרא רבא" לרמח"ל). בתוך כך מתגלה גם ממד של השגחה אלוקית מיוחדת, שבזכותה הקב"ה מציל את עמו שוב ושוב, גם לנוכח טעויותיהם ומחדליהם, מתוך אהבה עמוקה ונאמנות שאין לה קץ.

4. משמעות הרצף - המסילה של נצח ישראל ומקל השליחים

הרצף של תולדות עם ישראל לאורך הדורות יוצר מהלך אחד מתמשך, בן אלפי שנים, המאחד את כלל הדורות לישות אחת הנקראת "כנסת ישראל". לא מדובר באוסף אקראי של תקופות או מאורעות, אלא בתנועה אחת מגובשת – כמו רכבת הנוסעת על מסילה ארוכה, שתחנת המוצא שלה בראשית ההיסטוריה ויעדה בגאולה העתידית, ועם תחנות ביניים רבות לאורך הדרך.

"כנסת ישראל" נמשלת לנוסע הקבוע במסילה זו – מהלך מתמשך של אלפי שנים. כל דור אינו מנותק מקודמיו, אלא בנוי עליהם וממשיך את דרכם, בתחנות השונות של המסע ההיסטורי-רוחני. זוהי תנועה אורכית רצופה – מהדור הראשון ועד הדור האחרון – שבה כל תחנה היא שלב נוסף במסע הגדול של "כנסת ישראל" לעבר ייעודה. כל דור יוצא לדרכו מהנקודה שבה הסתיים קודמו, מתקדם עד למיצוי שליחותו, ואז מעביר את "מקל השליחים" לדור הבא.

ואולם, המסע הזה אינו תמיד חלק וישר. לעיתים המסילה מתעקלת, ולעיתים מופיעים כוחות המבקשים להסיט את הרכבת ממסלולה – אויבים מבחוץ, שיבושים מבית, סיבוכים היסטוריים ורפיון רוחני. יש תקופות שבהן נדמה שסטינו מן הדרך, שהרכבת התרחקה מן היעד. אך לעיתים, דווקא בדיעבד, כשהרכבת חזרה למזילה (לפעמים בצרות וכאבים) מתברר שגם סטיות אלו הן חלק מן המסלול – עיכובים שנועדו לזיכוך, תחנות מעבר חיוניות להמשך הדרך, ואתגרים שמגבשים ומחזקים את הזהות הלאומית ואת האמונה.

כך פועלת ההשגחה האלוקית: גם כאשר עם ישראל סוטה ממסילתו, נפתחת לפניו דרך תיקון. כוחות ההנהגה האלוקית משיבים אותו אל המסילה – לא כמי שחוזר לאחור, אלא כמי שממשיך קדימה מתוך תובנה עמוקה יותר של זהותו וייעודו. זהו מסע של חיבור – בין עבר, הווה ועתיד; בין עם ישראל, תורתו ודרכי הנהגת הקב"ה.

5. משמעות הרצף - לדורנו

לרצף הדורות והתולדות יש משמעות עמוקה ורבת-השפעה, ובדורנו – חשיבות זו מתעצמת. כל דור אינו ניצב בתחילת הדרך, אלא פותח את מסעו מהתחנה שבה הסתיים הדור שלפניו. דורנו, אם כן, מקבל לידיו את ההמשך של מהלך היסטורי מתמשך – מסילה שעליה נע עם ישראל לאורך הדורות. התחנה שבה אנו עומדים היום היא תוצאה של הצטברות רבת-שנים, אך גם נקודת זינוק חדשה, ממנה עלינו למצות את תפקידנו, עד שנמסור את "מקל השליחים" לדור הבא.

ההבנה הזו – שאנו חלק ממהלך רב-דורי – מחזקת את תחושת הביטחון בקב"ה ובהנהגתו. כמו שנאמר במזמור: "וְיָשִׂימוּ בֵּאלֹהִים כִּסְלָם" – ההשענות על הקב"ה אינה תאורטית בלבד, אלא נובעת מהתבוננות מעשית בהיסטוריה של עם ישראל, שחווה עליות וירידות, אך מעולם לא חדל להתקדם. גם אם יהיו נפילות, משברים או סטיות בדרך – בסופו של דבר נצליח להשתקם להמשיך במסע ולהתקדם.

סקירת התולדות מראשית היווצרותנו כעם אינה רק מבט לאחור, אלא מעצימה ומטעינה אותנו בהכרה: אנחנו לא מתחילים מאפס. אנחנו ממשיכים מהלך שהתחיל הרבה לפנינו, ואיננו סוף הסיפור. יבואו דורות נוספים שיצטרפו למסילה הזו וימשיכו אותה הלאה – עד "הדור האחרון", שהוא מימושו של רעיון הגאולה.

גם אם אנו חשים קטנים או חסרי ערך מצד עצמנו, עצם העובדה שאנו חלק בלתי נפרד מהשרשרת הדורית ומהמסע על המסילה של "כנסת ישראל" – מעניקה לנו ערך גדול. אנו ממשיכים את דרכם של דורות עבר, חלק ממהלך אלוקי שנמשך אל העתיד – אל הנצח.

הבנת המשמעות של "מסילת הדורות" נוטעת תקווה: ההיסטוריה אינה אקראית, אינה חסרת כיוון. היא מסילה ברורה עם יעד – והיא מכוונת אותנו אל מימוש תכליתנו כעם.

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר מאיר הראל מודיעין