התקדמנו. יום הזיכרון עבר, יום העצמאות חלף, והמשפט "אחרת – בשביל מה כל זה שווה לנו?", שאמרה השבוע בכאב אחת האימהות השכולות בטקס בו השתתפנו ביישוב קרני שומרון ואמרו אימהות נוספות – כבר כביכול נשאר מאחורינו.
את ליל היום הקדוש פתחנו בטקס זיכרון ביישוב אלון מורה. מאות בודדות של משפחות מתגוררות ביישוב, ולמרות זאת – המצגת עם שמות הנופלים נמשכה ונמשכה. הוא גדל ביישוב, היא איבדה את אביה, והם איבדו את בן משפחתם. כמעט ואין בית שלא היה שותף בהקרבה ובגבורה.
גם במעבר זריז על סטטוסים שהועלו בוואטסאפ, נראים עוד סטטוס ועוד אחד – כך עשרות סטטוסים של זיכרון, כמעט כולם עם נגיעה אישית: לחבר שנפל, לעיתים גם לשניים, שלושה, ארבעה, חמישה ויותר. כמו גם הדוברת שמספרת שהתירה לפרסום כמות בלתי נתפסת של 55 נופלים, ורק מבקשת: "שלא אצטרך עוד פעם להתיר את ההודעה, לאתר תמונה, לספר כמה יפה הוא היה".
ומשם – לסרטון שהתבקשתי להעביר ממכינת בני דוד בעלי, בה לאחר שנה וחצי של מלחמה עודכן קיר ההנצחה – והוכפל מספר שמות הגיבורים, כשמאותו הקיר עולה אותה זעקה שנשמעת בין דפי צוואות רבות של הנופלים, שמובאות בספר המדהים אם אתם קוראים את המילים האלה – לא לשווא.
המשכתי לבית העלמין בקרני שומרון, סמל מצמרר ליום הזיכרון. הלב מתקשה לקבל את התיאור: "מספר חודשים אחרי תחילת המלחמה, לא נותרו מקומות בחלקה הצבאית בבית העלמין היישובי", וההורים אומרים וחוזרים – תביאו ניצחון, כדי שבית העלמין לא יתמלא מחדש.
גם בבנייני האומה, בבני ברק ועוד – עם כל חילוקי הדעות על הגיוס – התקיימו טקסי זיכרון. כשעמדנו לאמירת קדיש בבית העלמין בבני ברק, כשראינו את מצבותיהם של חללי צה"ל מישיבת פוניבז׳, וכשאברהם פריד עמד בבנייני האומה ושר "וניקיתי דמם לא ניקיתי" – היה ברור יותר מאי פעם: עם אחד, דרך אחת, גבורה אחת.
אחרי ימים שכאלה – הגבורה והניצחון הם כבר לא סיסמאות או מטרה משנית. "אם לא – למה זה אנוכי", זועקות המשפחות השכולות, בקריאה שחייבת להדהד על שולחנם של מקבלי ההחלטות. לא עוד דשדוש, לא עוד הסכמים – רק גבורה, אמונה, והכרעה.