היחס בין מטרות המלחמה בעזה: השיח על מהי המטרה החשובה יותר, הכרעת החמאס או שחרור החטופים, מעסיק את התקשורת ואת הציבור בישראל רבות.
לטעמי הדיון מתנהל במישור לא רלוונטי והשיח סביב הנושא מגלם את ההחמצה הגדולה של השנה האחרונה בעזה.
מטרות המלחמה נוסחו להבנתי המקצועית מתוך חשיבה מעמיקה ובשום שכל.
אניח בצד את טענת אלו שדרשו מהרגע הראשון להכנע לחמאס, לתת לו את כל תאוותו ומעבר, בכדי להביא לשחרור החטופים.
אם זו לא אפשרות נסבלת מבחינתנו, הרי שלסדר בו נכתבו מטרות המלחמה יש הגיון רב.
לא בגלל שהאחת חשובה מהשנייה, אלא מכיוון שהאחת (הכרעת החמאס צבאית ושלטונית)-תוביל לאחרת (שחרור החטופים).
חמאס לא ישחרר את כלל החטופים, גם כי יצר ההשרדות שלו חזק וגם מפני שהוא לא בהכרח אוחז בכולם.
עצירת המלחמה וכניעה לתכתיבי חמאס, תחליש משמעותית את אחיזתנו בכלל הזירות ויתרה מזאת, תסכן את בטחון תושבי ישראל, תושבי עוטף עזה שרק חזרו לבתיהם - במידה וצה"ל ייסוג ממרחב החיץ בעזה והם יחזרו להיות בחזית
ושאר תושבי ישראל - במידה וצה"ל ייסוג מפילדלפי ומרחב רפיח וההברחות של אמצעי הלחימה יחזרו בגדול.
אחרי ששמנו את זה בצד, אשוב ואטען שהכרעת החמאס צבאית ושלטונית, במאמץ עצים ורחב- ניתנת לביצוע בתוך זמן קצר והיא בתורה, תביא לשחרור החטופים.
החלופה של להתקדם לאט ובזהירות, כפי שמתבצע בחודש האחרון, מתוך מחשבה שזה לכשעצמו יביא ללחץ על החמאס לשחרור החטופים, נכזבה לצערי.
חלופה זו נכשלה, בעיקר בשל השיח הציבורי בישראל, העצומות והקריאות להפסקת המלחמה. בשלב זה, החמאס שהתרגל למצב, מעדיף לשבת ולחכות שהלחץ יתחיל להשפיע על החברה בישראל ודרכה על הממשלה. אנחנו רואים כיצד החמאס פועל להגביר את הלחץ בשחרור סרטוני החטופים המבויימים ובהצעות שלו ל׳הכל תמורת הכל׳.
מאחר ואני משוכנע, מנסיוני הצבאי ומהכרותי את החמאס ואת רצועת עזה, שניתן במהלך צבאי ואזרחי עצים, לשנות את המשוואה ולדחוק את החמאס לכניעה או מוות.
אני מצר על השיח וה׳התנגחות׳ בין הדרג הצבאי והמדיני על מהי המטרה החשובה יותר. לטעמי, שני הצדדים טועים בגישתם.
הדרג הצבאי, ראוי שלא יתבטא בנושא ובוודאי לא באופן המנוגד למטרות המלחמה ולהנחיות שקיבל.
בהנחה שהוא לא מתכוון לבצע הפיכה ולקבוע סדרי שלטון, אין תועלת בדבר מעבר שיח התקשורתי/ ציבורי שמחזק את החמאס ואת עמידתו.
הדרג המדיני, צריך לפעול בניגוד לנוהגו ולהגדיר את סדר הדברים לא רק בסדר הנכון, אלא במהות.
להסביר שככל שנקדים את הכרעת החמאס, נקדים את חזרת החטופים.
אין כאן מוקדם ומאוחר, חשוב יותר או פחות, אלא סדר תהליכי.
חשוב גם להבהיר שיכולנו כבר להיות שם (מעבר למה שהצלחנו לשחרר), אם היינו פועלים בנחרצות למול הסיוע ההומניטרי שנכנס דרכנו לחמאס ושימר את יכולת העמידה שלו.
הסרוב של צה"ל להחיל ממשל צבאי ולעסוק בחלוקת הסיוע, לצד ניהול קלוקל ורווי הדלפות של המשא ומתן, האריכו את משך המלחמה, העלו את המחיר ועיכבו את חזרת החטופים.
אחרי שהתחלף שר הבטחון יואב גלנט בשר ישראל כץ, שהגיע לוחמני ונמרץ, אחרי שהתחלף הרמטכ"ל הרצי הלוי ברמטכ"ל אייל זמיר שהחזיר לשיח את המילה נצחון, הגיע זמן הכרעה.
לצערי, אנחנו כרגע עדיין לא שם. אנחנו נמצאים בשלב ביניים שלא משחק לטובתנו. לא חברתית, לא צבאית ולא מדינית.
צריך הכרעה עכשיו.
על משקל הקריאה, המיוחסת לעזר ויצמן ז"ל, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים: ׳אשכול, תן פקודה!׳…
נאמר: ׳נתניהו, תן פקודה!׳
וכדאי שזו תהיה ברורה וחד משמעית. פקודה לצה"ל לכבוש את הרצועה, לשלוט בכל הסיוע ההומניטרי ככל שיידרש ולקדם את תוכנית ההגירה מרצון של הנשיא טראמפ.
תקופת ההמתנה נגמרה, העם חרד והמילואימניקים חסרי סבלנות. תן פקודה, נתניהו!