בשכונת א-טור במזרח ירושלים אטמו אתמול כוחות הביטחון את ביתו של המחבל אחמד סעדה שהסיע אשתקד את המחבל המתאבד שהתפוצץ באוטובוס בקו 20 בשכונת קריית היובל. בפיגוע הזה נרצחו 11 בני אדם.
לפני כשבוע דחה בג"ץ את עתירת אמו של המחבל סמירה סעאדה והמוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה למנוע את אטימת ביתו. בית המשפט קבע כי הוא דוחה את הטענה לפיה "תקנה 119 לתקנות ההגנה אינה חוקית וכי השימוש שנעשה בה אינו מידתי", כטענת העותרים, וכן את הטענה כי מדובר בענישה ולא בהרתעה.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בהחלטתו כותב השופט טירקל שהמעשה הוא בגדר סמכותו של אלוף פיקוד העורף וכי הוא הפעיל אותה "באופן מידתי". "גם הטענה כי הריסת בית או אטימתו היא בגדר ענישה ולא בגדר הרתעה נבחנה בבית משפט זה ונדחתה. הסמכות הנתונה למפקד הצבאי על פי תקנה 119 אינה סמכות לענישה קיבוצית, הפעלתה לא נועדה להעניש את בני משפחת העותר (המחבל אחמד סעדה). הסמכות היא מנהלית, והפעלתה נועדה להרתיע, ובכך לקיים את הסדר הציבורי", כותב השופט.
טירקל מתייחס ליעילות של הריסת בתי מחבלים כגורם מרתיע: "השאלה מה יעילותה של ההריסה או האטימה של בית שבו התגורר מחבל נדונה לא פעם בעבר, ונפסק כי זהו עניין להערכתם של גורמי הביטחון וכי אין לבית המשפט יסוד לפקפק בהערכתם שאמצעי זה מועיל".
מוסיף השופט: "אף על פי ולמרות הטעמים המשפטיים, מעיקה מן הבחינה המוסרית המחשבה כי את עוונו של המחבל נושאים בני משפחתו, שככל הידוע לא סייעו בידיו ולא ידעו על מעשיו. מועקה זאת שורשה בעיקרון עתיק היומין שבמסורת ישראל לפיו 'לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומתו'. חז"ל אף באו בטרוניה על דוד המלך שהפר עיקרון זה בכך שלא חס על שבעת בני שאול, וטרחו ליישב את הקושי. אולם הסיכוי שהרס בית או אטימתו ימנע בעתיד שפיכות דמים מחייב אותנו להקשות את הלב ולחוס על החיים, העלולים ליפול קרבן למעשי זוועה של מפגעים, יותר משראוי לחוס על דייריו של הבית. אין מנוס מכך".
כתבתנו מציינת כי במענה לבקשת העותרים להגביל את תקופת האטימה בזמן או לקבוע פרק זמן שאחריו תהיה העותרת זכאית לבקש "מחילה" וביטול של צו ההחרמה והאטימה, כותב השופט טירקל: "בקשה זאת קשה עלינו. רק שנה אחת חלפה מאז הפיגוע המזוויע ביום 21.11.02. קולות הנפץ מהדהדים באוזנינו, זעקות הנפגעים מנסרות בחלל עולמנו, דמי הקרבנות צועקים אלינו מן האדמה, ובני המשפחות הפגועות מבכים את יקיריהם. אין זאת שעה למחילה". (ר)
לפני כשבוע דחה בג"ץ את עתירת אמו של המחבל סמירה סעאדה והמוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה למנוע את אטימת ביתו. בית המשפט קבע כי הוא דוחה את הטענה לפיה "תקנה 119 לתקנות ההגנה אינה חוקית וכי השימוש שנעשה בה אינו מידתי", כטענת העותרים, וכן את הטענה כי מדובר בענישה ולא בהרתעה.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בהחלטתו כותב השופט טירקל שהמעשה הוא בגדר סמכותו של אלוף פיקוד העורף וכי הוא הפעיל אותה "באופן מידתי". "גם הטענה כי הריסת בית או אטימתו היא בגדר ענישה ולא בגדר הרתעה נבחנה בבית משפט זה ונדחתה. הסמכות הנתונה למפקד הצבאי על פי תקנה 119 אינה סמכות לענישה קיבוצית, הפעלתה לא נועדה להעניש את בני משפחת העותר (המחבל אחמד סעדה). הסמכות היא מנהלית, והפעלתה נועדה להרתיע, ובכך לקיים את הסדר הציבורי", כותב השופט.
טירקל מתייחס ליעילות של הריסת בתי מחבלים כגורם מרתיע: "השאלה מה יעילותה של ההריסה או האטימה של בית שבו התגורר מחבל נדונה לא פעם בעבר, ונפסק כי זהו עניין להערכתם של גורמי הביטחון וכי אין לבית המשפט יסוד לפקפק בהערכתם שאמצעי זה מועיל".
מוסיף השופט: "אף על פי ולמרות הטעמים המשפטיים, מעיקה מן הבחינה המוסרית המחשבה כי את עוונו של המחבל נושאים בני משפחתו, שככל הידוע לא סייעו בידיו ולא ידעו על מעשיו. מועקה זאת שורשה בעיקרון עתיק היומין שבמסורת ישראל לפיו 'לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומתו'. חז"ל אף באו בטרוניה על דוד המלך שהפר עיקרון זה בכך שלא חס על שבעת בני שאול, וטרחו ליישב את הקושי. אולם הסיכוי שהרס בית או אטימתו ימנע בעתיד שפיכות דמים מחייב אותנו להקשות את הלב ולחוס על החיים, העלולים ליפול קרבן למעשי זוועה של מפגעים, יותר משראוי לחוס על דייריו של הבית. אין מנוס מכך".
כתבתנו מציינת כי במענה לבקשת העותרים להגביל את תקופת האטימה בזמן או לקבוע פרק זמן שאחריו תהיה העותרת זכאית לבקש "מחילה" וביטול של צו ההחרמה והאטימה, כותב השופט טירקל: "בקשה זאת קשה עלינו. רק שנה אחת חלפה מאז הפיגוע המזוויע ביום 21.11.02. קולות הנפץ מהדהדים באוזנינו, זעקות הנפגעים מנסרות בחלל עולמנו, דמי הקרבנות צועקים אלינו מן האדמה, ובני המשפחות הפגועות מבכים את יקיריהם. אין זאת שעה למחילה". (ר)