המלחמה לא הסתיימה. היא ממשיכה להתנהל לא רק בגבולות עזה ולבנון – אלא גם בגופם ובנפשם של אלפי ישראלים: לוחמים, אזרחים ותושבים – שנפצעו פיזית או נפשית, ונשארו מאחור, לבד במערכה אחרת.
מאז השבעה באוקטובר, אגף השיקום במשרד הביטחון קלט כ־12,000 פצועים ופצועות. מתוכם, כ־66% משרתי מילואים, 51% בגילאי 18–30, ורק 7% נשים. כשני שלישים מהפצועים סובלים מפגיעות פיזיות, אך 43% מהם מתמודדים עם תגובות נפשיות שונות – חלקן קשות.
רבים מהם ימשיכו לשאת את תוצאות הפציעה עוד שנים קדימה – בגוף, בנפש ובשוליים של החברה הישראלית.
אני כותב את המאמר הזה לא רק כאיש תקשורת או יועץ, אלא כבן לאם נכה.
אמי, ניצולת מלחמת העולם השנייה, נקטעה רגלה מהמותן כשהייתה בת שש בלבד. גדלתי בבית שבו נכות לא הייתה מושג מופשט, אלא שגרה יומיומית. אני זוכר את אמי חוזרת לוועדה רפואית של המדינה כדי שיאשרו – בפנים חתומות – שהרגל הקטועה שלה לא צמחה מחדש.
כן, ככה זה עבד. כאילו קיים סיכוי ביולוגי, עלום, של שיקום ספונטני. אבל המערכת דרשה הוכחות – שוב ושוב.
אני זוכר את הכאב, את ההשפלה, את המלחמה המתמדת בבירוקרטיה. אך יותר מכל – אני זוכר את העוצמה שלה. היא לא חיפשה רחמים. היא חיפשה שוויון. היא עבדה, חינכה, גידלה שני ילדים לבדה – לא למרות נכותה, אלא כחלק מהיכולת שלה לא להיכנע לה.
הלקח הזה, של עמידה עיקשת מול מציאות קשה, מלווה אותי עד היום. והוא חייב ללוות גם אותנו, כחברה, כשאנחנו מביטים בעיניהם של פצועי המלחמה הזו.
מה קרה לנו?
בימים הראשונים אחרי הפציעה – כל פצוע עטוף: חיבוקים, נאומים, פרחים, ביקורי פוליטיקאים. אבל הזמן עובר, וההצדעה נגמרת. הפצוע נשאר לבד: מול טופס שלא מאשרים, מול מערכת שלא מבינה את הדחיפות, מול רופא שלא קובע תור בזמן, מול העולם – שממשיך לנוע בזמן שהוא מנסה לנשום.
וכשמדובר בפגיעה נפשית – זה אפילו קשה יותר. כי אין תחבושת. אין גבס. אין תותבת. רק פנים כבויות, עיניים כבויות, לב רועד.
במדינה שמקדשת את דמות הלוחם – הפצוע הנפשי הופך לבלתי נראה. לא נספר. לא מובן. לא מטופל.
לפי נתוני משרד הביטחון, פחות מ־30% מהפניות להכרה בפוסט־טראומה זוכות לאישור. זה לא רק כישלון. זו הפקרה מוסרית.
זו לא טובה – זה חוב
הפצועים לא ביקשו טובות. הם הלכו בשליחות המדינה. הם שילמו – בגופם, בנפשם, לעיתים גם במשפחתם. והחוב שלנו כלפיהם לא נגמר בתשדירים של “תודה לכם”.
הוא מתחיל ונגמר במעשים.
לא מדובר רק בחובה מוסרית. מדובר באחריות לאומית, אזרחית וכלכלית. כל פצוע שלא משתקם – הופך לנטל על המערכת. כל פצוע שמשתקם – הוא עמוד תווך של החברה.
חמישה צעדים דחופים:
1. רפורמה בחוק נכי צה”ל
החוק הקיים אינו מתאים למציאות של פוסט־טראומה המונית. נדרש תיקון מקיף שיכלול פצועי נפש, יסיר חסמים ביורוקרטיים, ויקים מנגנון הכרה פשוט, אמפתי ואפקטיבי.
2. מרכזי שיקום בפריפריה
לא ייתכן שפצועים ממעלות או דימונה ייאלצו להיטלטל שעתיים למרכז. שיקום איכותי צריך להיות זמין – גיאוגרפית ונפשית – בכל מקום בארץ.
3. שילוב בשוק העבודה
על המדינה ליזום תמריצים למעסיקים, ליווי מקצועי לפצועים ופתרונות ליזמות עצמאית. כל חזרה לעבודה – היא לא רק שיקום אישי, אלא גם שיקום לאומי.
4. קמפיין ציבורי לשינוי שיח
פצועי המלחמה אינם “מסכנים”. הם גיבורים של החיים. יש להציג אותם כך – במדיה, בחינוך ובשיח הציבורי.
5. תמיכה לבני המשפחה
השיקום האמיתי כולל גם את ההורים, בני הזוג והילדים – שנושאים את הטראומה ביחד. מערך סיוע כולל נדרש מיידית.
להפסיק להצדיע – ולהתחיל ללכת איתם
פצועי המלחמה לא מחפשים מחיאות כפיים בטקסים. הם מחפשים מעלית שלא נתקעת, מקום עבודה שלא נבהל מקבצים רפואיים, תחבורה נגישה, הבנה, תקווה.
הם לא מבקשים יחס מיוחד. הם מבקשים הזדמנות שווה. כמו שאמא שלי ביקשה כל חייה – פשוט להיות חלק. בלי ועדות מיותרות. בלי ביורוקרטיה רומסת. בלי שאלות מיותרות. המלחמה עדיין כאן. כל יום מצטרפים אליה פצועים חדשים – בגוף, בנפש, או בשניהם.
והשאלה שנשארת היא: האם אנחנו כחברה מוכנים לראות בהם לא נטל – אלא שותפים. כי אם נפקיר אותם עכשיו – נאבד את הזכות לקרוא לעצמנו מדינה עם לב.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי.