לפני ע"ז שנים זכינו בדורנו אחרי אלפיים שנות גלות לקיבוץ גלויות והקמת הבית היהודי בארץ ישראל. העז מככבת בפרשת שמיני, ביום חנוכת המשכן, עליה קראנו בשבוע שחלף ובכל קורבנות הציבור במועדים. בכולם נצטוו ישראל להביא 'שעיר עזים אחד לחטאת'.
אומר המדרש, כדי לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו 'וישחטו שעיר עזים' [בראשית לז, לא]. בחרו האחים בדם שעיר העזים, כי דמו דומה לדם האדם, אך שונה הוא, יש לו דם אחר, לדידם, הוא כנגע בבית יעקב... 'וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום' ולא שמעו את הקול הזועק 'את אחי אנכי מבקש'. בגין כך גלו יעקב ובניו למצרים, ולימים נהרגו עשרת הרוגי המלכות. ישראל נצטוו להקריב שעיר עזים, כדי שנכפר ונזכור לדורות את חטא השנאה וחובת האחווה והאחדות באומה הישראלית כתנאי יסודי לתקומת האומה.
וממעלת האחדות באומה לקיבוץ גלויותיה. חתן פרס נובל, הסופר ש"י עגנון, לפני מאה שנה בדיוק, בתרפ"ה, כתב סיפור נפלא על 'מעשה בעז'. אותה עז בפולין הייתה, ומדי יום הייתה יוצאת ממערה, ומביאה בדדיה שפע חלב לזקן חולה, חלב שהיה לו כתרופה ומזור. ביקש הזקן מבנו להתחקות אחר מקור החלב של אותה עז. הלך הבן אחר העז למערה שממנה הייתה באה. למרבה הפלא עז זו הראתה לו את קפיצת הדרך מפולין לארץ-ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, וכך מצא עצמו בארץ הקודש, בצפת.
היה זה בערב שבת קודש. משעמדה השבת להיכנס, וחשש מחילולה, תחב פתק באוזן העז ושילחה לידע את הזקן את הקורות אותו. וכך כתב בפתק: 'אחוז במשיחה שקשורה בזנבה של העז, וצא לך בעקבי העז. אז תלך לבטח דרכך, ותבוא לארץ-ישראל'. לרוע המזל, העז בשובה לא נענעה את אוזנה והפתק לא נפל. הבין הזקן שבנו, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף.
החל מצטער ומתאבל על מות בנו, עד שהשיב נפשו לבורא מרוב צער ועוגמת נפש. עד כאן הסיפור בתמציתו. לרוע המזל, רבים וטובים מבני עמנו ובהם צדיקים ויראי אלוקים, לא השכילו לפני שמונים שנה ויותר לקרוא את ה'פתק', להבין ולראות את האור שבקצה המנהרה, להפנים את שהיה טמון באוזן העז, ולא קראו את הפתק על איילת השחר שכבר בקע אורה, והגיע שעת גאולתם של ישראל.
הגיע השעה לבקשתכם, 'וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו'. בעוונותינו, רובו של העם נשאר בגלות הדוויה, ומיליוני בניו ובנותיו נכחדו בשואה האיומה ורק מעטים, אחד מבית ושניים ממשפחה נותרו אודים מוצלים מאש. אך אלו שהשכילו לקרוא את ה'פתק' מבעוד מועד, יחד עם שארית הפליטה, זכו להגיע לארץ-ישראל, ולפני ע"ז שנים הקימו כאן בעמל ובמסירות נפש, את הבית היהודי, על דעת המקום ועל דעת אומות העולם.
אך ככתוב בפרשיות השבוע, העוסקות בנגעים, הפוקדים אדם, בגד ובית, גם בשנת העז לתקומתנו, יש הרואים נגעים רבים בבית היהודי שזכינו בהקמתו. יש המבקשים לבצע תיקונים ותוספות, כבתמ"א 38, אך יש מיעוט קולני הטוען שהבית הפך לדיר עזים, ולכן זועק הוא ל'פינוי בינוי', לסתירה ובינוי מחדש. אין זו כסתירת זקנים שהיא בנייה, אלא סתירה ב'תו' וב'טית' למה שבנו זקנים.
אינו דומה הנגע שרואה אחד בבית, לנגע שרואה חברו, כל רואה ורואה יש לו ניגון מיוחד משלו. כל רואה ורואה והנגע הטעון טהרה מיוחדת מנקודת המבט שלו. זה רואה נגע בבית ויש ה'מהדרים' ורואים נגע ברועה הבית. אלה גם אלה ראייתם מצומצמת הרואה בכל רגע נגע ורק אותו. אך ב"ה רבים וטובים ההולכים ומתרבים, רואים ביופיו והדרו של הבית, הרואים 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון' [ישעיהו נב,ח]. רואים הם בעיניים של אמונה, רחבה ומקיפה, שכל הקורה בהקמת הבית היהודי בדורנו, אינו מיקרי, אלא חלק מתוכנית אלוקית מדהימה בדרך לגאולתנו ופדות נפשנו.
שנת העז לקוממיותנו, ובפרט בשבוע בו חל יום עצמאותנו, ובו קוראים את פרשת תזריע, מחייבים התבוננות יתר בטיב הזרע עליו שקדו בוניו בס"ד לפני עז שנים ומה הם פירותיו. התבוננות בחסדי ה' כלפי כל אותם עוברי ימים ועוברי מדברות הבאים אל הבית מהשביה, מגלויות ישראל, והתבוננות בחסדי ה' לתושבי הבית היהודי עצמו כבמזמור ק"ן שבתהילים. התבוננות בחסדי ה' כלפי כל אלה שיצאו מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה. ובשנת זו ובקודמתה ראוי לא פחות להתבונן בתעוזת לוחמינו בשדה הקרב כשהם מגינים בחירוף נפש על הבית היהודי, בשבע זירות שונות, מתוך אחדות ואחוות לוחמים. זוהי שנת תעוזה וגבורה לא פחותה של נשות הלוחמים, 'מושיבי עקרת הבית', המתחזקות את הבית ואת ילדיהם כשבעליהם נקראים לדגל זו הפעם הרביעית מאז אותה 'שמחת תורה'.
בית שרבים מבניו הלוחמים ואחרים לא שבו, או שבו עם נגעים ופציעות בגופם, סמל המנציח את מסירות נפשם. התבוננות בבית שמעולם לא הייתה בו כמות כה עצומה של לומדי תורה. 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', אל תקרי בניך אלא בונייך, בנים המהווים בסיס איתן לתקווה הגדולה ש'יהי שלום בחילך ושלוה בארמנותיך'.זהו הבית היהודי שבשנת העז לעצמאותנו, רבים וטובים שבים ב"ה לעיקר הבית היהודי שבנפשם. בית של סטארט אפ נשיון. בית שגדל בשמונה עשורים משישים ריבוא ביום הקמתו, ליותר משבעה מיליון יהודים כיום. בית בו הארץ נותנת את יבולה ושלא כבימי הצנע, שווקיה מלאים בפירות תוצרת הארץ, ארץ שגילתה לעמה את אוצרות הגז הטמונים בה, ועוד כהנה וכהנה. על כל אלה טוב להודות.
כתב מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל, ראש-ישיבת מרכז-הרב ונשיא 'ארץ חמדה', שאנו רואים מאז הקמת המדינה, כיצד היא הולכת ומתפתחת, הולכת ומקבלת את בניה השבים, 'כיונים אל ארובותיהם' [ישעיהו ס,ח] מכל צד עולים לא"י, נמשכים לא"י, נגררים לא"י, נדחפים לא"י.... הרגשה כזאת, ראשית כל, מחייבת הכרת טובה לקב"ה שנותן לנו את כל זה. ותמה הרב: למה לא נכיר? למה לא נדע? שלומי אמוני ישראל! אני לא מדבר על אלה הכופרים, שלא יודעים מה זו הרגשה, מה זו אמונה. אני מדבר על שלומי אמוני ישראל, שידעו להכיר, שידעו להודות לקב"ה וכו'. ['זה היום עשה ה'', צג].
על הטוב שהיה בחנוכה, בניצחון המכבים ומציאת פח שמן קטן, למרות שנותרו מתייוונים רבים, ורבים אחרים מתו, אומרת הגמרא בשבת 'עשאום ימים טובים בהלל והודאה' , אומר ה'שפת אמת', האדמו"ר מגור, לפני כמאה וחמישים שנה - על ידי שהכירו גודל הישועה מה' יתברך, והיללו והודו לו בכל לבבם, על ידי זה המשיכו הם את הארת הנס לעולם. ומוסיף, וכן צריך להיות בכל אדם, כשמרגיש איזו ישועה ומתגלה הטוב בגודל חסד-ה', [או אז] כפי השבח וההודיה שנותן, כך נשאר אצלו לדורות'. [לחנוכה, תרל"ב]. על אחת כמה וכמה שאנו חייבים להודות להלל ולשבח.
כשרואים את התמונה בכללותה, מבינים שהינך יפה רעייתי מום אין בך. וכאילו אומרת האומה, 'אל תראוני שאני שחרחורת', זהו מעטה חיצוני בלבד. בנפש פנימה, נפש יהודי הומיה. בירושלמי, אומר רבי אבא זמינא בשם רבי הושעיה, שגדול הוא קידוש ה' מחילול ה', [קידושין ד,א] אך לימדנו מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל, שהחידוש בקביעתו של רבי אבא הינו שגדול קידוש ה', כאשר יש גם מזה וגם מזה, כמצב בארץ ישראל. כל גאולי ה' המבקשים לראות אמת, רואים עד כמה גדול קידוש ה' בארצנו יתר על חילולו, ולכן 'יודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', ויספרו נפלאותיו לבני אדם.
פתחנו בשעיר עזים, המכנו במעשה בעז, ונסיים בעז. כי זוהי שנה בה ראוי להמשיך להוסיף קדושה בבית היהודי ומאידך להוציא בדרכי נעם את אותן 'עזי-בר' מתוך הבית היהודי, תוך כדי ניסיון ותקווה לשדלם תחילה לשוב ולהיות 'עזי בית'. כידוע היה מעשה בעז על צפיפות הדיור שמספרו בהומור אלתר דרויאנו, [תלמיד ישיבת וולוז'ין] וכך היה המעשה: חסיד פנה לרבי. רבי, עזור לי, הבית קטן וצר ובני ביתי מרובים, הילדים האישה והסבא והסבתא כולנו גרים בחדר צר. עזור נא לי! אמר לו הרבי: קח את העז שיש לך בחצר והכנס אותה לבית. אבל רבי! תמה החסיד למשמע הבקשה המוזרה של הרבי... אך כשהרבי אומר, החסיד עושה.
למחרת מגיע החסיד בדמעות שליש כשהוא מתחנן: רבי, אין מקום לישון בבית, נוסף לצפיפות, עכשיו גם העז אינה נותנת מנוח. עזור לי הצל אותי מהצפיפות הנוראה. אומר לו הרבי: עכשיו הכנס גם את כל התרנגולות שיש לך בלול הבייתה. רבי! נזעק החסיד, איך אפשר? אך הרבי אומר והחסיד עושה. למחרת בבוקר מגיע החסיד לפני הרבי בזעקה גדולה, הצילו! רבי, הצל אותי! אין אפשרות לנשום בבית מרוב צפיפות. עכשיו, עונה הרבי, לך הבייתה והוצא את כל התרנגולות, והעיקר, אל תשכח להוציא גם את העז. מקץ שעה קלה מגיע החסיד בשמחה גדולה לבית הרבי וקורא בקול: רבי, הצלת את נפשי , כמה גדול ורחב הוא עתה ביתי, עכשיו אני יכול לחיות בו בחופשיות רבה. החיית את נפשי...[ספר הבדיחה והחידוד].
עם יציאת ישראל ממצרים, רבים מתושבי מצרים ביקשו להסתפח לישראל, לבית היהודי שהיה בנוי מענני כבוד ועמוד האש. נעשה צפוף, אך משה-רבנו בענוותנותו הרבה קיבלם. אומר הזוהר, כל מכשפי-מצרים מהם הם היו. כיוון שראו הנסים שעשה משה במצרים, באו אל משה. אמר לו הקב"ה: אל תקבל אותם! אמר משה: ריבון-העולמים, כיוון שראו הגבורות שלך, הם רוצים להתגייר, יראו גבורתך בכל יום, וידעו שאין אלוקים זולתך. וקבלם משה. [ח"ב, קצא].
אין ספור לקשיים והסיבוכים שצמחו לישראל בהמשך הדרך בעקבות צירוף הערב-רב. מכך למדו חכמינו, שקשים גרים לישראל כספחת. בדרכו זו של משה-רבנו הלך גם מרן הרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל, כשהוא מוסר את על קירוב רחוקים. כאמרתו המפורסמת: 'הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה – אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה -אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות – אלא מוסיפים חכמה'.
הרידב"ז, הרב יעקב דוד וילבסקי- שהיה רבה של צפת ומחשובי הרבנים בארץ-ישראל בדור שלפני קום המדינה, כתב תשובה לרב קוק בעניין היתר המכירה, ובה הרידב"ז מאשים את הרב קוק על כך שהוא מקרב פושעים, המשבחים אותו בשל כך, מתוך סולם ערכיהם המסולף. על כך עונה לו הראי"ה ואומר:
...ומפני-כך הייתה מדתו של משה-רבנו עליו-השלום לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב-רב, ואף על פי שזה גרם אריכות-הגלות, מכל מקום סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בוודאי יתקיים בהם 'יתן לך כלבבך, וכל עצתך ימלא'. והשי"ת 'מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים'. ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, אף על פי שמדת-חסדו הייתה גדולה מאד, שהרי לא היה כנח שלא בקש רחמים על רשעים בני-דורו, מכל מקום ביקש עם תנאי: 'אולי ימצאון שם עשרה', לעומתו משה-רבנו ע"ה בקש בלא שום תנאים: 'אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת', שהיא מסירת-נפש אפילו מהעולם-הבא, כי הספר של הקב"ה הוא העולם-הבא עצמו. [אגרת תקנ"ה, אגרות ראי"ה ח"ב].
דווקא הראי"ה זצ"ל כרבה הראשי של ארץ-ישראל וככהן, רשאי היה לראות את נגעי הבית כדי לטהרם, וכך פעל. אך כל אדם אחר אשר נדמה לו כי ראה נגע בבית, בבית היהודי, כל שמותר לו הוא, לבוא אל הכהן ולומר: 'כנגע נראה לי בבית'. רק כנגע, בתוספת 'כף', כי רק קביעת הכהן המוסמך קובעת. סיפר ידידי ר' שמואל עמנואל ז"ל, שפעם הגיע ארצה לבקרו תלמיד-חכם מארצות-הברית, בעל דעות 'קיצוניות' בלשון המעטה, והיה לו הרבה מה לומר על המצב הרוחני הרעוע לדבריו בארץ-ישראל. עניתי לו, אמר ר' שמואל, שבארץ ישראל אסור לומר 'נגע נראה בבית'. זוהי מעין מצוה התלויה בארץ! כאן מותר לומר רק 'כנגע נראה לי בבית'. בדבריו אלו כיוון לדעת רבי חיים פאלאג'י בספרו 'ארצות החיים', שכתב שמשום כבודה של ארץ-ישראל, בנגעי בתים כתוב 'כנגע', ולא 'נגע נראה לי' [שער ב, אות ז]. שנזכה לראות כל אחד מעלת חברנו ומעלות מדינתנו על כנגעיה. אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו בשנת העז לתקומתנו בארצנו.