טקס הדלקת המשואות המסורתי עורר סערה ציבורית עוד בטרם בוטל, לאחר שהפך למוקד לעימותים ולסערות של ממש.
העיסוק הציבורי החריג נגע הפעם לבחירה של השרה מירי רגב במי שמייצג, לדעת רבים, את מחיקת הזהות המינית הטבעית – הזמר ירון כהן, המוכר בשם הבמה "דנה אינטרנשיונל", שנבחר לשאת את לפיד העצמאות של מדינת ישראל.
שאלה שנשאלה תדיר במרחב הציבורי הייתה – מדוע דווקא הבחירה הזו עוררה כעס וביקורת עמוקים, עד כדי קריאה להחרים את הטקס, בעוד שמדליקי משואות אחרים בעבר – גם כאלה שאינם שומרי שבת או כשרות – לא עוררו תגובה דומה? לכאורה, מדובר באי שמירת מצוות חמורות יותר – מדוע כאן הגבול?
אלא שהשאלה הזו מתעלמת מהבדל מהותי: אף אחד לא נבחר להדליק משואה בזכות כך שאינו שומר שבת. לעומת זאת, הבחירה בדנה אינטרנשיונל הייתה דווקא בשל האופן שבו היא מציגה את עצמה – גבר הבוחר להציג עצמו כאישה. לא מדובר כאן באי שמירה פרטית על מצווה, אלא בהצבת ערך הפוך לזהות יהודית – כאידיאל ממלכתי.
מן ההיבט ההלכתי, איסור על לבישת בגדי המין השני, התחזות לו או סירוס הגוף באמצעים ניתוחיים והורמונליים – אכן נמנים עם האיסורים החמורים. עם זאת, הבעיה כאן חורגת מעבר לעניין ההלכתי הצר. מדובר בתופעה שמעמידה בספק את מושג הזהות האנושית עצמו – הן המינית, הן הלאומית – ובכך מהווה את חוד החנית של אידאולוגיה עולמית המסכנת את עצם קיומה של החברה.
האדם, בשונה מן החיה, נזקק לזהות יציבה כדי לחיות חיים בעלי משמעות. שאלת הזהות – "מי אני?" – אינה קוריוז, אלא שאלה קיומית. הזהות הבסיסית, זכר או נקבה, היא שמאפשרת לאדם לבחור, לאהוב, להקים משפחה ולהוליד חיים. ערעור הזהות הזו לא מותיר רק בלבול – הוא ממוטט את יסודות החיים האנושיים.
הניסיון למחוק את השוני שבין זכר לנקבה, עד כדי האשליה שניתן להחליף מין באמצעות ניתוח או שינוי סגנון לבוש – הוא קריאת תיגר על טבע האדם, ואף על הבריאה עצמה. ההצגה של הבחירה המגדרית כעניין אישי גרידא, שכאילו ניתן לכפות על החברה, יוצרת מציאות בה אין אמת – רק תחפושות. אך ללא אמת אין גם משמעות. אם אין משמעות לגוף שבו נולד האדם – כיצד תהיה משמעות לעם שאליו נולד או לזיכרון ההיסטורי שהוא נושא?
בן חורין אמיתי איננו מי שעושה "מה שבא לו", אלא מי שבוחר מתוך אחריות, מתוך משמעות. חירות בלי זהות – היא אשליה. הרעיון שאפשר "להחליף מין" הוא, במקרים רבים, אשליה מסוכנת. הוא מבוסס לא רק על הטעיה, אלא גם על אינטרסים כלכליים של תעשיות שלמות – בראשן חברות התרופות. שינוי מין איננו רק שינוי קוסמטי – הוא כולל סירוס בלתי הפיך, ניתוחים מסוכנים, וצריכת תרופות מתמשכת – לעיתים לכל החיים. הנתונים מצביעים על שיעורי התאבדות גבוהים במיוחד בקרב אלו שעברו את ההליכים הללו, לעיתים זמן קצר לאחריהם.
התורה אינה עוצמת עיניה מול מצוקות. להפך – היא מכירה בקושי, אך מסמנת כיוון ברור: "לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה, כי תועבת ה' אלוהיך כל עשה אלה" (דברים כ"ב). בהלכה נפסק גם איסור חמור על סירוס – באדם ובבהמה – משום פגיעתו בזכות לחיים וברציפות הדורות.
אמירות שנשמעות לאחרונה, גם מפי בעלי סמכות תורנית, כאילו ההתנגדות הציבורית לבחירתו של גבר המזדהה כאישה נובעת משנאה או דחייה של כל חיי הלהט"ב – חוטאות לאמת. השאלה איננה האם קיימות נטיות או מצוקות – ברור שהן קיימות. השאלה היא כיצד מתייחסים אליהן: האם מחבקים מתוך חמלה תוך שמירה על אמת, או משתפים פעולה עם אשליה מסוכנת – בשם "קבלה" מזויפת.
האדם יכול לבחור הרבה דברים – אך הוא אינו יכול לכפות על המציאות להשתנות. הוא אינו בורא. השאלה האמיתית איננה מה מרגיש האדם – אלא כיצד ראוי לחברה מוסרית להגיב: האם להכריז על האשליה כאידיאל, או לשוב ולהיאחז באמת הפשוטה והעמוקה של הבריאה – "זכר ונקבה בראם".
הכותב הוא יו"ר בוחרים במשפחה