במוצאי יום העצמאות השבעים ושבעה של מדינת ישראל, ניתן לומר בסיפוק שברוך ה' ישנה התעוררות אמונית בעם שלנו בעקבות אירועי שמחת תורה.
אמנם, יש לדעת ששינויים אלו – גם אם יעוררו את רובו המכריע של הציבור – אינם דיים לשנות את דמותה של מדינת ישראל ולבנות את הקומה המיוחלת של יסוד כסא ה' בעולם.
כדי להבין את התהליכים העוברים על מדינת ישראל, אחזור כעשרים שנה לאחור. אז, לאחר תוכנית ההתנתקות, הייתי נסער מהאירועים. מצאתי נחמה ברעיון אחד, אותו שיתפתי עם אמציה. אמציה היה מנהל השיווק בחברה שבה עבדתי. כדי להבין מיהו, אזכיר שכאשר החברה ערכה כנס לקוחות, הוא התקשר בעצמו ותיאם את השתתפותו של שמעון פרס כנואם המרכזי של הכנס.
אמרתי לאמציה לאחר ההתנתקות: אמנם הפעם הפסדנו, אך לאורך זמן ברור שננצח. הסברתי שחוסר הערכים של הצד השני הוא זה שמונע מהם להקים משפחות, וממילא לאחר זמן נהיה אנחנו הרוב – ונחזיר את המדינה למסלול.
אמציה חייך באדישות ואמר: "אמנם אתה צודק שנהיה מיעוט, אבל גם בדרום אפריקה, סוריה, בחריין, עיראק ורואנדה – השלטון היה בידי מיעוטים. גם אנחנו נהיה מיעוט – ונמשיך לשלוט עליכם." הייתי בשוק.
שלטון מיעוט נוצר על ידי ניצול של כוח פוליטי, כלכלי וצבאי, התומכים זה בזה. הכוח הפוליטי הוחלף במדינת ישראל בכוח משפטי, שמחליש את מוקדי השלטון של העם, תורם להעשרת בעלי ההון מהמחנה שלהם באמצעות מניעת פיקוח על מחירים והורדת מחירים לציבור (ראה בדברי פרופ' זליכה על מניעת פיקוח על מחירי מונופולים על ידי בג"ץ, ובדברי השר סמוטריץ' על מניעת הורדת מחירי התרופות על ידי היועצת המשפטית לממשלה). בתמורה, בעלי ההון מזרימים הון לפעילות הפוליטית של הקבוצה השלטת. בצד הצבאי, מתבצעת הדרה של נציגי הרוב מהדרגות הבכירות בצה"ל, כדי לשמר את הכוח בידי הקבוצה השלטת, ולפעול נגד הממשלה בעת הצורך. עופר וינטר הוא רק דוגמה לכך.
המורכבות הגדולה יותר נובעת מכך שאנחנו, כציבור אמוני, עדיין מניחים שחלוקת הקבוצות במדינת ישראל היא לפי ימין ושמאל. לכן אנו שוב ושוב מופתעים ומתאכזבים מהחלטות של מנהיגי הציבור "שלנו" – לדוגמה, בניסיון למנות אלוף קפלניסט לראש השב"כ, במינוי איש שמאל לרמטכ"ל, או בהצבת טרנסג'נדר לתפקיד מרכזי בטקס יום העצמאות בשם "המוסר".
בזמן מינוי הרמטכ"ל פורסם שראש הממשלה מתנגד למינוי האלוף זיני, כיוון שהוא "משיחי" – כמו כולנו. האמת העצובה היא שראש הממשלה שלנו, כמו השרה האחראית על טקס יום העצמאות, מבינים שהציר המרכזי עליו נחלקת המדינה הוא הציר האמוני.
נתניהו רוצה למנות קפלניסט לראש השב"כ, כיוון שהוא מבטא בצורה מיטבית את השקפתו האמונית: למנוע השתלטות כוחות אמוניים על הנהגת המדינה. לכן גם פעל בעקביות במשך שנים לחזק את אחיזת המחנה הלא-אמוני במערכת המשפט – החל ממינוי ציפי לבני לשרת המשפטים, ועד התנגדות מתמשכת לטיפול בעיוותים הקיימים במערכת. נתניהו מבין שלשם שמירה על המדינה כחילונית, עליו להבטיח מערכת משפטית חזקה שתוכל לדכא את הנטיות האמוניות הגוברות של הציבור מלהשתקף בדמותה של המדינה.
לפני כמאה שנה, הציבור שלנו חדל להעריך אנשים לפי יראת השמים שלהם, והחל להעריך אותם לפי תרומתם לבניין המדינה. ייתכן שבזמנו הייתה בכך הצדקה, כאשר עסקנו בבניין הצד החומרי של האומה. אך כיום, חשוב שנתפקח ונבין – כפי ששותפינו לשעבר מבינים כבר מזמן – שהמאבק במדינת ישראל איננו בין ימין לשמאל, אלא על דמותה האמונית.
לשם כך מעורר אותנו הנביא: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ." עלינו לשוב אל המושגים הבסיסיים של הוקרת יראת שמים כביטוי עיקרי למדרגתו של האדם, ולפעול בהתאם בבחירת שותפינו להנהגת המדינה.
הרב ירון אליה משמש כרב בית הכנסת רינת ירושלים שירת עמ"י ביד בנימין וכראש הכולל שם