"אדוני השר, קראת לי?"
"כן, תיכנס בבקשה. מה מצבנו בקשר לפרויקט?"
"אתה מתכוון לפרויקט הגברת תפוקת תשומות הצמיחה הגירעונית של פרויקטים ממשלתיים שאף אחד לא מבין מה המשמעות שלהם?"
"אה... כן, בדיוק".
"מצבנו מצוין. הכול בסדר".
"יופי. מה זה אומר?"
"שביטלנו את הפרויקט".
"מעולה, אני שמח ל... רגע, מה עשיתם?"
"ביטלנו אותו".
"מה פתאום ביטלתם?"
"הגענו למסקנה שזה לא משתלם".
"ולמה אני לא יודע מזה?"
"אתה כל הזמן בלשכה שלך, אתה אף פעם לא מגיע להתעדכן בפינת הקפה".
"אתם לא יכולים לבטל פרויקט על דעת עצמכם!"
"למה לא?"
"כי אני השר!"
"נו?"
"מה נו? אני נבחרתי על ידי הציבור לקדם מדיניות. אתה חושב שהתפקיד שלי זה להיות חותמת גומי?"
"בהחלט לא, אדוני השר. אתה מתווה מדיניות, אנחנו מבצעים אותה במקצועיות".
"אז למה ביטלתם את הפרויקט?"
"כי המדיניות שלך לא מקצועית".
"טוב, השיחה הזאת נעשית הזויה מרגע לרגע. אני מבקש לכנס את כולם לישיבה דחופה".
"בשביל מה, אדוני, הרי את הפרויקט כבר ביטלנו. עכשיו או שנשכנע אותך שאנחנו צודקים, או שתתעקש להשלים את הפרויקט ואנחנו כבר נמצא את הדרך לתקוע אותו. אז בשביל מה לבזבז זמן על ישיבות סרק?"
"כדי להבהיר פעם אחת ולתמיד מה ההיררכיה פה ומי כפוף למי".
"אבל אנחנו יודעים שאתה כפוף לנו, לא צריך ישיבה בשביל זה".
"אני כפוף אליכם?!"
"אתה לא? רגע, כמה אתה מרוויח בחודש?"
"מה זה קשור?"
"תכף תראה. מה השכר שלך?"
"מה שקבע משרד האוצר, שכר של שר".
"בערך חמישים אלף?"
"ברוטו".
"יופי. עכשיו תראה – שופטי שלום, רופאים בכירים, מנכ"לים של חברות ממשלתיות, תתי אלופים בצה"ל, כולם משתכרים יותר ממך. למעשה השכר שלך נחשב לאחד הנמוכים בשירות המדינה, רק עובדי מערכת החינוך משתכרים הרבה פחות, בגלל זה התלמידים מתייחסים אליהם ככה. אפילו כאן במשרד יש כמה אנשים שמביאים הביתה יותר ממך. אז מי צריך לשמוע למי, אתה לנו או אנחנו לך?"
"אני מייצג את הציבור!"
"זה לא אומר שום דבר. בחברה פרטית, מי מרוויח יותר – המנכ"ל או העובדים?"
"בדרך כלל המנכ"ל".
"ומי נמצא מעל מי בהיררכיה?"
"יש לי חדשות בשבילך. יש עובדים שמרוויחים יותר מהמנכ"ל, כי כשחברה פרטית רוצה עובד מסוים היא יודעת לתגמל אותו בהתאם. אז מה, עובד שמרוויח יותר מהמנכ"ל יכול להכתיב לו מדיניות?"
"בוודאי, בחברה המערבית הכול נמדד בכסף. מי בכיר יותר – ראש הממשלה, או היועצת המשפטית לממשלה?"
"אה..."
"היועמ"שית, ברור. ולמה? כי היא מרוויחה יותר מראש הממשלה. כמו ששופט עליון מרוויח יותר מהיועצת המשפטית לממשלה, הרמטכ"ל מרוויח יותר משופט עליון, והכי הכי למעלה נמצא נשיא בית המשפט העליון שמקבל סכום סמלי בן שש ספרות. ככל שאתה מרוויח יותר אתה גבוה יותר בהיררכיה, ואתה, אדוני השר, נמצא אי שם במרכז שרשרת המזון. אתה מרוויח הרבה פחות מהיועצת המשפטית לממשלה, שקבעה שרק היועץ המשפטי של המשרד מחליט עלינו, וגם הוא, אגב, מרוויח כמעט כמוך".
"אהה! אז אני בכל זאת קצת יותר חשוב ממנו".
"אבל הרבה פחות מהיועצת המשפטית לממשלה".
"שלא רק מחייבת אותי להתיישר עם כל הוראה של היועץ המשפטי, היא גם קובעת לי את מי למנות למשרה הזאת. איך אני יכול לנהל משהו, אם אני אפילו לא יכול לבחור את האנשים שיעבדו איתי?"
"אל תבכה, אדוני השר. הנה, קח טישיו, אל תדאג, זה מהתקציב של המשרד. אלה החיים, רק הכסף מדבר. הנה, רק השבוע הקבינט החליט על כיבוש מלא של רצועת עזה, ושעתיים אחר כך קצינים בצה"ל הדליפו שלא ניכנס לאזורים שיש בהם חטופים, וכך רמזו לחמאס לפזר את החטופים על פני כמה שיותר שטח ולא להתגמש בשום דבר. למה הם מרשים לעצמם להתנהג ככה? כי בכירי מערכת הביטחון מרוויחים יותר מחברי הקבינט, לכן מבחינתם הם ורק הם קובעים את המדיניות, לא הנודניקים האלה עם המשכורות המצחיקות, שאפילו פנסיה תקציבית אין להם".
"אבל כל כך רציתי לשנות... לעשות רפורמות... להזיז דברים..."
"אז חבל שבחרת בפוליטיקה, היית צריך להיות פקיד ממשלתי".
"ואז הייתי מצליח לשנות משהו?"
"אם אתה בראש של היועמ"שית אתה יכול לעשות המון. אבל אתה בסך הכול נבחר ציבור, תגיד תודה שבכלל נותנים לך לשבת פה. אתה הרי יודע, לפוליטיקה הולכים שלושה סוגים של אנשים: אידיאליסטים, רודפי כבוד, ואנשים בינוניים ומטה. הבינוניים ומטה מבסוטים, כי משכורת של חבר כנסת זה סכום שאין להם שום סיכוי לראות אי פעם בחיים האמיתיים. רודפי הכבוד מקבלים את שלהם בטקסים ממלכתיים, במשלחות לחו"ל, בדיונים חסרי השפעה, והכי חשוב – בהופעות בטלוויזיה. אומנם לפעמים רודפים אחריהם ברחוב וצורחים עליהם, אבל ככה זה, בשביל כבוד צריך להתבזות".
"והאידיאליסטים?"
"האידיאליסטים מוקעים בתור המטורללים האלה שרוצים להרוס את המדינה. אחרת, איזו סיבה יש להם לעבוד כל כך קשה תמורת חצי ממה שמרוויחה היועמ"שית, שבסוף גם פוסלת להם הכול ומגישה נגדם כתבי אישום? אם כי חייבים להודות שיש ביניהם הבדל מסוים".
"מה ההבדל?"
"רודפי הכבוד והבינוניים יודעים שאין להם שום יכולת לעשות משהו".
"והאידיאליסטים?"
"גם, אבל הם לא מוכנים להודות בזה".
"אז בשביל מה צריך שר אם הוא ממילא לא קובע שום דבר?"
"מישהו צריך לשאת באחריות".
"אבל אתם מרוויחים יותר ממני, וזה חייב להשתנות".
"אז תנסה להעלות את השכר שלך, ושיהיה לך בהצלחה עם זעם הציבור".
"לא יודע לגבי השכר שלי, את השכר שלכם חייבים לאזן. כל הציבור נושא בעול הכבד, אין שום סיבה למשכורות המטורפות האלה, שעוד גורמות לדרג המקצועי לחשוב שהוא ורק הוא מחליט פה. החגיגה הולכת להיגמר, ואם נדמה לכם שהיועמ"שית ובג"ץ יצליחו לסכל את זה – יש לי חדשות בשבילכם".
"אתה יודע מה? אולי באמת נעשה פרויקט. נבנה לך פה קיר".
"קיר? למה?"
"כדי שיהיה לך איפה לדפוק את הראש, אדוני".
לתגובות: dvirbe7@gmail.com