היו חזקים! "אתה חזק!", אומרים לי אנשים, "אתה חייב לחזק אחרים".
ומידי פעם על אזני לוחשים: "דבר עם המשפחה ההיא - הם ממש חלשים, ותחזק גם אותם שיהיו כמוך, חזקים" ואני שומע וכולי תמהון.
אין לי מושג למה הם מתכוונים. כי אם חזק פירושו לנעול את העצב בפנים ולא להוריד בפומבי דמעה, להמשיך כרגיל את שגרת החיים, לדבר אך ורק על המשמעות הנשגבת של מותו ולהתפעל יום ולילה ממסירותו וגבורתו, רק לשמוח שהוא בגן עדן ותחת כנפי השכינה, קרוב לאלוקים, רק להיות אסיר תודה שהוא מתענג עם כל השרפים והמלאכים ו"מה אתה מצטער?- תאמין! כי אוטוטו הוא חוזר בתחיית המתים". אז צר לי לאכזב. אני לא כזה ואין לי שום כוונה להיות.
טעיתם בי טעות של מאה שמונים מעלות, כי אני בעצמי בוכה כל יום וכל תפילה, כל הגוף שלי נחלש וכואב לי נורא.
אני בעצמי לפעמים נשאר במיטה, קשה לי מאד ואין לי אויר לנשימה ואני לא מתבייש להגיד באופן פומבי שהשכול הוא גיהינום וסיוט נוראי. גם אני כמו דוד על בנו האהוב אבשלום, אומר בני בני יהונתן, מי יתן מותי אני תחתיך היום ואני לא כועס על עצמי בגלל אותן רגשות.
אני לא חושב שאני צריך להתנצל על הדמעות, אני מצהיר בגלוי שחיי השתנו בכל התחומים ושהגעגועים ליהונתן, כבדים ושורפים. תהיו אתם חזקים, אנשים יקרים, נסו אתם, לא "לתקן" את הכאב העמוק שלנו, השכולים. דעו שסביבה מקבלת ומכילה גם את ה"חולשה" היא היא חברה שראויה לכל הערכה.
בכלל, הפסיקו לדבר במושגים של "חזקים" ו"חלשים", אלא במושגים של כוחות וכאבים. כי יש גם בשורה טובה לסיום שלצד הכאבים ולפעמים מכוחם יש המון דברים שכיף ושווה לחיות למענם.
יש סיבה אחת לא לקום בבוקר השכם, ויש אלף ואחת סיבות למה כן. אז אמרו לנו כשאנחנו כואבים לידכם, רק את המילים הנפלאות- "אנחנו איתכם".