העיתונאי והפובליציסט, ההיסטוריון של ההתיישבות ביהודה ושומרון, חגי הוברמן, מתארח באולפן ערוץ 7 לשיחה מיוחדת סביב הניסים המדיניים והצבאיים המלווים את ישראל מאז הקמתה ועד ימים אלה.
את הדברים פותח הוברמן בנס שמאחורי הדחייה בשלושה ימים של ההצבעה באו"ם על הקמת מדינה יהודית, שלושה ימים קריטיים ששינו את התמונה בין חוסר סיכוי מוחלט לתמיכה בהקמת המדינה לבין התוצאה שהושגה.
הדברים ממשיכים לסיכויי המדינה הצעירה לצלוח את מלחמת השחרור מול כל צבאות ערב שבאו עליה לכלותה. המומחים כולם, למעט יגאל ידין שקבע שהסיכויים הם 50-50, טענו שאין לישראל סיכוי לשרוד את המתקפה הכוללת הצפויה עם פלישת צבאות ערב.
מכאן עובר הוברמן לניסים שמאחורי מלחמת ששת הימים וסיכול תכניותיו הסדורות של נאצר להשמדת חיל האוויר הישראלי בגל תקיפות ראשוני. סיור של הרמטכ"ל המצרי בגבול עם ישראל הוביל לנצירת כל תותחי הנ"מ המצריים על מנת שלא לפגוע בו, מה שאיפשר למטוסים הישראלים לצאת לתקיפה, וכך ממטוסו ראה הרמטכ"ל המצרי איך מטוסי ישראל יורדים על אל עריש.
עוד הוא מזכיר את החילופין ה"מקריים" של הבקר המצרי שאמור היה להבין את מילת הקוד הירדנית שמבשרת על כך שחיל האוויר הישראלי בדרך למצרים. הבקר החדש לא הבין מה פשר המילה שהוא שומע, "ענבים", ולא העביר את האזהרה הלאה.
את מלחמת יום כיפור מגדיר הוברמן כאחד הניסים המופלאים שאירעו למדינת ישראל בכל תולדותיה, והוא גם מסביר מדוע ומתמקד בנתוני הפתיחה הבלתי אפשריים של ישראל המותקפת משני עבריה במפתיע כאשר כוח המגן קורס במכות שספג צה"ל בראשית המלחמה, רגעים בהם גם חיל האוויר לא תפקד בשל הליך חימוש שבו היו המטוסים. הוברמן תוהה מה היו סיכוייה של ישראל לשרוד את התקיפה המשולבת הזו, על אחת כמה וכמה לתקוף את המדינות התוקפות ולכבוש שטחים שלהן. מהלך בלתי צפוי שכזה קרה אחרי חמישה ימים בלבד בחזית אחת ובחזית השנייה אחרי עשרה ימים כשישראל מאיימת על קהיר ועל דמשק.
עם זאת הוא מציין כי לצד הניסים הבלתי מוסברים הללו המחירים בנפש היו קשים, גם במלחמת ששת הימים מחוץ לעיר העתיקה, בעוד בעיר עצמה מתחוללים פלאים "מקריים" שמובילים לבריחת הלגיון הירדני ללא קרב.
השתלשלות אירועים הפוכה במגמתה רואה הוברמן במלחמת לבנון הראשונה, מבצע שנועד לפרק את כוחו של אש"ף על מנת לחזק את אחיזתנו ביהודה ושומרון, אלא שנפילת שמונה חיילים בשבי הביאה לעסקת ג'יבריל שמשוחרריה הם אלה שהובילו והנהיגו את האינתיפאדה הראשונה שיצרה ניתוק תודעתי של רבים בישראל מיהודה ושומרון, והדבר הוביל להסכמי אוסלו. כך, אומר הוברמן, מלחמה שנועדה לחזק את אחיזתנו ביהודה ושומרון הובילה בסופו של מהלך להסכמי אוסלו והחלשת אחיזתנו ביהודה ושומרון.
מנגד, הוא מציין, מה שקבע את מפת אוסלו, את חלוקת השטח ל-A, B, ו-C הייתה רק ההתיישבות שלמעשה ניצחה את אוסלו בפועל. גם בהיבט המספרי יצר אוסלו אפשרות לחיזוק ההתיישבות וכך הוכפל מספר המתיישבים בשמונה השנים שחלפו מאז אוסלו לעומת 25 השנים שקדמו להסכם ומספר המתיישבים הגיע בשנת 2000 למאתיים אלף, וזאת למרות האינתיפאדה, הסכמי אוסלו, לחצים מדיניים וכו'.
בהתייחס להתיישבות ביהודה ושומרון מציין הוברמן בהמשך הדברים את התמיכה הציבורית הרחבה לה זכו המתיישבים עד האינתיפאדה הראשונה, תמיכה שכללה גם את ברכת התנועה הקיבוצית
להערכתו של הוברמן סוגיית הסיכוי להקמת מדינה פלשתינית ירדה מהפרק, ואת זאת הוא אומר גם בעקבות שיחות עם תומכי שמאל מובהקים שאינם רואים לכך סיכוי של ממש. קיימת כיום תובנה עמוקה לפיה מדינה פלשתינית מהווה סכנה לטנדרים דוהרים בכפר סבא ברוח השבעה באוקטובר עם תוצאות חמורות אף יותר.
הוברמן מזכיר כי למעשה טבח השבעה באוקטובר יצא מגבולותיה של מדינה פלשתינית בפועל שכן משמעותה של מדינה היא טריטוריה עצמאית, שלטון עצמאי, כוח צבא עצמאי וכלכלה עצמאית, ארבעה פרמטרים שהיו ברצועת עזה, גם אם באו"ם לא הוכרה הרצועה כמדינה.
על טבח השבעה באוקטובר אומר הוברמן כי לעיתים הקב"ה נותן לנו בוקס אבל דואג שלא ניפול לקרשים, כלשונו להערכתו הקרע החברתי העמוק בתקופה שקדמה לטבח הוא שהוביל לאותו בוקס שישראל ספגה. ישראל שלפני המלחמה דהרה למלחמת אחים, הוא קובע ומזכיר כמה מהאירועים הסוערים שפילגו אז את העם, מסרבנות הטייסים, קרע בפלוגות מילואים ובתוך משפחות, הפגנות סוערות ועוד. כל אלה הביאו אותו עצמו לפחד אמיתי שמא תרחיש המדינה החשמונאית ופירוקה חוזר על עצמו, "והמלחמה שברה את זה". לתפיסתו של הוברמן הקרע הפנימי בתוכנו הוא הסכנה הגדולה ביותר לעם בישראל, יותר מכל האיומים שמבחוץ. משום כך הוא סבור שאם ישובו החטופים בארונות מתים סכנת הקרע החברתי תעמיד את מדינת ישראל באיום קיומי של ממש, הרבה יותר מהאיום שכרוך בהפסקת המלחמה ושחרור מחבלים.
הוברמן חוזר לתקופת האינתיפאדה השנייה שבה בהוראת הנשיא האמריקאי מונעת ישראל מעצמה פעילות צבאית נגד טרור בשטחיA ו-B, אלא שאז מתרחש אסון התאומים ותפיסת הנשיא בוש משתנה לטובים מול רעים. ישראל מוכיחה דרך ספינת הנשק 'קארין A' שערפאת שייך לצד הרע, הוא חלק מציר הרשע האיראני והתפיסה האמריקאית משתנה מיידית ומתאפשר מבצע 'חומת מגן'.
בדבריו מדגיש הוברמן כי הימין צדק לאורך כל השנים בכל אזהרותיו מערפאת, ממסירת הרובים לרש"פ, מהפתרון הנדרש לטרור, מהסיכוי לנצח את הטרור ועוד ועוד, ומנגד כל תחזית וכל טענה של השמאל הוכחה כמופרכת.
ניסים בלתי צפויים מוצא הוברמן גם בסוגיית הגרעין העיראקי שניסה לחדש את ימיו עשור אחרי הפצצת הכור בידי ישראל. עיראק הייתה אז בדרך הסלולה להחזרת עוצמתה הגרעינית אך מסיבה בלתי ברורה בחר סדאם חוסיין לפלוש לכוויית ולכבוש אותה, מה שהקים עליו את העולם כולו, מה שגרם לקואליציה בינלאומית בהובלת הנשיא בוש למלחמה נגד סאדאם.
בוש הבן החליט לימים שהוא ממשיך את מורשת אביו ובתואנה של התעצמות גרעינית עיראקית, תאנה שמאחוריה לא היה דבר, יצא למלחמת חורמה בעיראק, מה שהשפיע על נשיא לוב, מועמאר קדאפי, שמתחת לרדאר העולמי בנה יכולת גרעינית אבל חשש שהוא הבא בתור אחרי סדאם ומיוזמתו הוא הציע את פירוק הגרעין הלובי שיכול היה גם הוא לאיים על ישראל.
מכאן עובר הוברמן לניסי המלחמה הנוכחית ומזכיר כי התכנית מלכתחילה, אותה הגה קסאם סולימאני, הייתה אמורה לכלול מתקפה רב זירתית על ישראל בבת אחת כאשר מצפון יתקפו החיזבאללה, מדרום החמאס, ערביי יהודה ושומרון יתקפו וערביי ישראל יצטרפו ברוח 'שומר חומות'. התכנית לא צלחה כי סינוואר התרשם מהקרע החברתי הישראלי והיה משוכנע שהצבא הישראלי מפורר לנוכח סרבנות הטייסים וכיוצא באלה, והחליט לצאת לפעולה עצמאית לפי המועד הנוח לו באמונה שהאחרים יצטרפו, מה שלא קרה, ובנוסף סוריה התפוררה, מה שאיש לא חזה והקערה המהפכה עם המכה שהונחתה בעזה, המלחמה המשמעותית שאליה צה"ל נכנס ביהודה ושומרון. "הכול התהפך ואנחנו במצב הרבה יותר טוב".
ולקראת יום ירושלים המתקרב מזכיר הוברמן את הפלא שהיה כרוך בתחילתה של מלחמת ששת הימים. הוא מזכיר את נאומו המפתיע של הרב צבי יהודה קוק על שכם יריחו וירושלים, את סיפור השיר 'ירושלים של זהב' שהושמע 24 שעות לאחר מכן כשבתווך מצעד צה"ל בליבה של ירושלים והרמטכ"ל קיבל פתק דיווח על כניסת הצבא המצרי לסיני והאירועים מתגלגלים למלחמת ששת הימים, ושלושה שבועות לאחר מכן חזרנו לירושלים ליריחו ולשכם.