לאמיתו של דבר, הוריו של דביר לישה הי"ד לא היו צריכים להטריד את עצמם בפרסומי התחקיר של אירועי 7.10 בחוף זיקים שפורסם בתחילת השבוע.
הרי בנם היה דווקא הלוחם שלכל הדעות חתר למגע, הסתער ושילם בחייו על נכונותו להילחם במחבלים.
אולי אפילו היו צריכים להיות שותפים פעילים לביקורת, בתור אלו שבנם שילם בחייו את המחיר על התנהלותם של הלוחמים, על פי התחקיר.
ובכל זאת, ניסן ונאוה לישה חשו שהתסכול גואה בתוכם לנוכח הכותרות שהפנו השבוע שוב ושוב אצבע מאשימה לעבר לוחמי גולני בגזרת זיקים.
הללו הואשמו שלא חתרו למגע מול כ־24 המחבלים שקפצו מסירות הגומי (14 חוסלו על ידי חיל הים בתוך המים) ופרצו אל החוף בירי בלתי פוסק.
על פי התחקיר, הלוחמים נסוגו בשלב מסוים, תוך שהם מפקירים את האזרחים בחוף למסע הרצח של הנוח'בות, שהסתיים ב־17 קורבנות מקרב האזרחים ובנפילתו של הלוחם דביר לישה הי"ד.
"סדר הכוחות הצבאי שפעל בחוף זיקים היה מספק, תאם את צורכי המשימה ויכול היה לנטרל לחלוטין את המחבלים שפרקו מהסירה הרביעית, כפי שהיה מצופה מהם", טוען צוות התחקיר, "בפועל, הכוח לא חצץ בין המחבלים לאזרחים שהסתתרו בחוף ולא חתר למגע קרוב עם האויב. פעולתם הייתה ללא אפקט ממשי, ולא השפיעה על אופן פעולת המחבלים", הוא קובע, באשמה שהפכה כאמור לכותרות הראשיות השבוע מתוך התחקיר: "לוחמי גולני ברחו מהמחבלים", "כוח גולני נטש ו־18 נרצחו", "החיילים לא חתרו למגע".
לפני כשבועיים הגיעו אל בית משפחת לישה קצינים שהיו מעורבים בביצוע התחקיר, בהם מח"ט חוקר מהנח"ל וקצין בכיר מאוד בחיל הים. לישה תמהה על כך שבכיר בחיל הים מעורב בתחקיר של אירוע שבו חיל הים כשל במידה רבה, אבל נותרה לפי שעה ללא תשובות. בכל אופן, הקצינים המתחקרים פרסו בפני המשפחה את אירועי הבוקר ההוא ושיתפו אותם בממצאים ובמסקנות. העובדות אומנם לא שונות באופן מהותי ממה שפורסם, אומרת האם נאוה, "אלא שעם פרסום הדברים בתקשורת, מישהו בחר לשים את הזרקור על הלוחמים במקום על הכשלים העיקריים של צה"ל הגדול שהוצגו לנו בתחקיר. אולי יש פה מגמה", היא רומזת. "להפיל את האחריות על החיילים שיצאו להילחם במחבלים זה כל כך צורם, כל כך לא הוגן וכל כך נבזי! כל מי שמנתח אותם, שיהיה בעצמו שלוש דקות באותו שדה קרב ואז שידבר".
הלוחמים שהואשמו בתחקיר, היא יודעת לספר, כולם פוסט־טראומטיים מאז אותו יום קשה, שוחררו מצה"ל על סעיף נפשי ולא הצליחו לחזור ללחימה. "ביקשנו לפגוש אותם ואת המפקד שהיה שם באותו קרב עם דביר, אבל הם לא היו מסוגלים לבוא חוץ מאחד שהגיע. אנחנו לא מאשימים אותם בכלל במה שקרה, אבל הם מרגישים כזאת אחריות שהם לא יכולים לפגוש אותנו".
על אף האשמה שחשים החיילים בנפילתו של בנה דביר, נאוה עצמה דווקא יוצאת להגנתם ומתארת את ההתרחשות כפי שחשפו בפניה הקצינים המתחקרים. היא מדגישה שגם לפי התחקיר, כאשר המחבלים הגיעו לחוף, שבעת הלוחמים – כולל בנה – קודם כול יצאו לעברם והסתערו עליהם. "עובדתית, ברגע הראשון הכוח חצץ בין המיגונית עם האזרחים על החוף ובין המחבלים. החיילים פרקו מהסוואנה וכולם רצו לעבר המחבלים. בסרטון רואים את דביר יורה לעברם, והוא כנראה לא היחיד שירה. היו שם חילופי אש".
אלא שהלוחמים לא הצליחו לפגוע במחבלים משתי סיבות. ראשית, המחבלים היו ממוקמים מאחורי הסככות שעמדו על החוף, כך שעמודים רבים של הסככות חצצו בין הלוחמים למחבלים והיוו מחסה מפני הירי. שנית, הלוחמים היו חמושים בנשק קל בלבד בעוד המחבלים הגיעו מצוידים בטילי RPG, רימונים ונשק אישי. בשלב הכאוטי הזה בקרב מפקד וחמישה חיילים שיפרו עמדות לאחור, ואילו דביר ולוחם נוסף נותרו להילחם במחבלים בעמדה קדמית יותר.
"אחרי השלב הראשון, שבו כולם הסתערו לכיוון המחבלים", היא מדגישה שוב, "הם ככל הנראה אכן נסוגו לעמדה אחורית יותר". אלא שלפי מה שהוסבר להם בתחקיר, הדברים מתקבלים יותר על הדעת: "ככל הנראה המפקד רצה לשפר לעמדה שרואים ממנה את השטח טוב יותר. צריך להבין שהייתה על החוף אש תופת מכיוון חיל הים שניסה לפגוע בסירות המחבלים. היו שם סירה או שתיים של חיל הים מול שמונה סירות גומי של מחבלים. הם לא מצליחים ליירט את כולן. לא חיל הים ולא חיל היבשה ערוכים לתסריט כזה של מלחמה, הם לכל היותר הכינו את עצמם לחדירות קטנות יותר של מחבלים. אז סירה אחת מול שמונה, ושישה חיילים עם נשק קל זה לא כוחות מול עשרות מחבלים חמושים ברימונים וטילים, זו מלחמה אבודה מראש".
היא ממשיכה לתאר את הסיטואציה הבלתי־אפשרית שאליה נקלעו הלוחמים בהפתעה גמורה, תוך שהם מנסים לתפקד בתוכה: "היו במקביל קבוצה של מחבלים על החוף, ומחבלים בתוך סירות שירדו יותר דרומה והתקדמו משם ברגל. באותו זמן יש גם ירי של חיל הים לכיוון החוף, שממנו נהרגים מחבלים על החוף. החיילים לא מבינים מי יורה עליהם. בשלב שבו הם מואשמים בעצם בנסיגה, מה שקורה הוא שהמפקד בתוך הסיטואציה המבלבלת הזאת אומר להם לסגת כדי לתפוס עמדה גבוהה יותר ולהבין מה קורה. עד אז הם נמצאים באותו קו גובה עם המחבלים. הם היו צריכים להבין מי יורה ולאן".
כאשר נסוגו החיילים לאחור, נפצע מפקדם מהירי ומאותו רגע ניסו חייליו לשמור עליו ולפנות אותו מהשטח לאחר שנוטרל. הם מזעיקים עזרה, אך מודיעים להם שזו לא תגיע והם ממתינים במשך כמה שעות לחילוץ. חייל אחר, שנשאר עם דביר בחזית ההסתערות מול המחבלים, מתועד בסרטונים כשהוא מתמודד ללא הצלחה עם מעצור בנשק. הוא ניסה שוב ושוב, אך כשהבין שהוא ללא נשק חזר ברגל לבסיס בלי לדעת מה עם שאר הכוח. האחרים אינם יודעים כל אותו זמן מה מצבו של דביר.
לישה מבינה את הביקורת על קבוצת הלוחמים, שאולי היו צריכים לקבל החלטה אחרת באותה נקודת זמן, אבל מתקוממת בכל מאודה נגד מיקוד הזרקור דווקא עליהם: "זה נכון, החיילים היו צריכים להמשיך ולהסתער, אבל לתאר את זה כסיפור העיקרי של הכשל זה כל כך לחטוא לאמת. הסיפור האמיתי הוא שהצבא לא נערך למה שקרה".
ואכן, בתחקיר שהוצג להורים פורטו כשלים עמוקים יותר, שאינם מטילים את כל כובד האשמה על החייל בקצה שרשרת המזון. "הם תיארו שהכשלים לא החלו באותו יום, זה הרבה יותר מאשר תפקוד הכוח". דובר למשל על החמ"ל שהיה לא ממוגן, מה שגרם לכך שהלוחמים נאלצו להסתתר במיגונית ולהותיר את החמ"ל לא רלוונטי לפיקוד ושליטה. אבל יותר מכך, צה"ל הודה בכך שידע כבר חודשים לפני הטבח על אימוניהם של מחבלי חמאס מעבר לגדר, ולא עשה דבר. "ראו את המחבלים מתאמנים במשך חודשים על השתלטות על נמ"רים, שזה בדיוק מה שקרה שם. דביר עצמו וחיילים נוספים שהיו איתו בקו על הגדר של עזה צילמו את זה. לבסוף אכן מחבלים השתלטו על נמ"ר שהיו בו לוחמים, שלא הצליחו לצאת ממנו. אבל הצבא לא קרא את המפה, לא נערך לכך ופשוט התעלם. הם מודים בכך".
לישה מסכמת ואומרת כי לצערה מה שהודגש בתקשורת מהתחקיר הוא כוח גולני שלא חצץ בין מחבלים לאזרחים, אבל "זה רק פרט קטן מתוך כשל גדול, שהוא לא חיילי גולני שיצאו להילחם".
דברים ברוח זו כתב גם דודו של דביר, ידידיה קופמן, לאחר פרסום תחקיר חוף זיקים: "הצורה שבה התחקיר התבצע, הוצג ודוברר תוקעת סכין בגב של דביר שלנו, ושל צוות לוחמים שיצאו תחת אש, חתרו למגע, וניסו לעשות מה שביכולתם. דביר שלנו לא 'הלך לשירותים' באמצע קרב חייו. הוא חתר למגע, תוך סיכון חיים, ושם נפל. דביר וחבריו ראו וידעו עוד קודם המתקפה מיהו האויב. הם סיפרו איך הוא מתאמן, תיארו את האמצעים שבידיו. ערפל הקרב, הסיטואציה המבצעית כאשר הפגזים של חיל הים מתערבים בירי מדרום ומצפון, לא היו החוויה של עורכי התחקיר, ובוודאי לא של שולחיהם, מכתיבי המסקנות בטרם עת".
"דביר הנציח את עצמו"
מפעלי הנצחה רבים קמו מתוך האבל והזיכרון, אבל לא רבים החיילים שזכו להנציח את עצמם. דביר לישה הי"ד הוא אחד מאלה שבאופן פלאי ובלי לתכנן מראש כמובן, יצר במו ידיו את הזיכרון למי שהיה. בימים אלו יוצאים לאור מחדש שני ספרי קומיקס משעשעים ושנונים שצייר וכתב דביר החל מהיותו נער בן 12. הוריו מספרים כי היוזמה החלה באופן ספונטני: יום אחד הוא חזר הביתה כשבידו דף ובו מעובדים סיפורים מתוך פרשת השבוע לכותרות בסגנון חדשותי, מלוות באיורים הומוריסטיים פרי ידיו. התגובות הנלהבות במשפחה עודדו אותו ליצור עמודי "חדשות" מאוירים על כל חמשת חומשי תורה, כאשר בכל פרשה הוא בוחר שלושה נושאים ומעבד אותם לידיעות חדשותיות. בהמשך הכין פרויקט דומה על ספר יהושע, כשאחיו מאיר כותב את הטקסטים והוא מוסיף את האיורים.
הספר 'חדשות הבוקר על חמשת חומשי תורה' היה למעשה המזכרת שהכין דביר למשתתפי בר המצווה שלו. שנה לאחר מכן יצא 'חדשות הבוקר על ספר יהושע' וכעת מוציאים ההורים את שני הספרים בהוצאה מחודשת – הפעם לעילוי נשמתו של דביר.
"דביר היה החלל הראשון של מלחמת חרבות ברזל שנקבר בהר הרצל, לאחר שלחם במסירות נפש בנוח'בות בחוף זיקים", מספר האב, ניסן לישה, "כעת אנו מוציאים לאור את שני הספרים מחדש, מתוך הבנה שיש כאן הנצחה, שהוא בעצם הנציח את עצמו. מתוך רצון לגרום לכמה שיותר קהלים להכיר את ההומור, השנינות והיצירתיות שלו, ומתוך תקווה שעם ישראל יתחבר אל זהותו היהודית".
לתגובות: [email protected]