בפתיחה לפרשת קדושים אנו מוצאים קריאה עמוקה אלינו, קריאה שהיא גם ציווי: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
השאלה הראשונה שעולה נגד עינינו היא: מהי קדושה? מה בעצם רוצה ה' יתברך מאיתנו כאשר הוא אומר לנו "קדושים תהיו"? אולם אנו נתמקד להלן בשאלה נוספת: מדוע דווקא בציווי זה מודגש שנאמר "אל כל עדת בני ישראל"? דרך עיון בשאלה זו, נחזור גם אל השאלה הראשונה.
יש להקדים: עלולה להיות מחשבה לאדם שהקדושה תבוא דווקא מתוך התבודדות ופרישות מהציבור. אומנם יש צדדים שההתבודדות והפרישות טובה להן, אולם את עיקרה של קדושת ישראל יכול האדם להשיג דווקא מתוך ההתקשרות עם הכלל, ועל כן מדגישה התורה "דבר אל כל עדת ישראל". וזו לשון המאור ושמש: "שאי אפשר לאדם שיזכה אל הקדושה אלא אם כן שיהיה בכנסיה יחד עם הקהל בעבדות ה'... ויוכל האדם לטעות שהפירוש הוא קדושים תהיו דהיינו שאם יתבודד עצמו ויפרוש עצמו מן הציבור יזכה אל הקדושה, לכן נתחכם רש"י ופירש קודם לזה מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, דהיינו שאינו זוכה אל הקדושה אלא בהקהל עצמו עם הציבור מבקשי ה'".
טעות נוספת היא המחשבה שמידת הקדושה היא מידתם של יחידי סגולה בלבד. וגם כנגד טעות זו התורה מכוונת את דבריה ומדגישה: "דבר אל כל עדת בני ישראל". וזו לשון האלשיך: "והנה יש בני אדם גם בני איש תועים מדרך השכל, באומרם כי לא כל אדם ראוי לכך וזוכה לזה כי אם חד בדרא ותרי בדרא, ויתרשלו על ידי כן מלעלות בסולם השלמות בתורה ומצות והתנהג בחסידות. אך לא כן הוא, כי אם שאין איש בישראל שלא ישיג אם ירצה לעלות בתורה וכשרון המעשה והתבודד בחסידות עד קדוש יאמר לו. על כן להורות זה צוה יתברך ואמר 'דבר אל כל עדת בני ישראל וכו' קדושים תהיו', כי הקהיל את כולם להורותם כי כל העדה מוכנים לכך". אומנם מעלות רבות יש בקדושה, אך לכל אחד ואחת יש שייכות בה, לפי עניינו ונסיבות חייו.
כך גם מצאנו הלכה פסוקה: "אמר רב אדא בר אהבה: מנין שאין היחיד אומר קדושה - שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (ברכות כא, ב). ועל כן אין אומרים קדיש וקדושה אלא במניין, המייצגים ציבור.
לצאת מגבולות האישיות
יש לבאר: מדוע? מדוע הקדושה בעם ישראל, שהיא היא קדושת אמת (ולא כבני דתות אחרות המדברים גבוהה גבוהה על קדושה, אך רחוקים ממנה כמטחווי קשת), שייכת דווקא מתוך ההתקשרות עם הכלל? הקדושה היא הדבקות בקדוש ברוך הוא. הקדושה בעיקרה היא שלו בלבד, שהוא למעלה מכל גבול והגדרה (וזו המשמעות הלשונית של "קדוש"). כיצד אנו יכולים להידבק בו ובקדושתו? אכן, יש פן אחד של הקדושה, והוא הפרישות, הטהרה והנקיות מהעולם הגשמי (עיין רש"י כאן: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה"). אולם בסופו של דבר האדם הוא קרוץ חומר, ותפקידו וייחודו לנהוג בעולם הזה בקדושה.
נראה שהאפשרות העיקרית של האדם "לצאת מעצמו", מגבולות אישיותו, היא רק על ידי מה שהוא מתכלל ומשתתף עם הכלל. האין־סופיות האלוקית, הקדושה, יכולה להופיע בעולם הזה רק בעשרה, "כל בי עשרה שכינתא שריא" (סנהדרין לט, א), ולא באדם הפרטי. וכן בתא המשפחתי המצומצם, רק כאשר כל אחד מבני הזוג נפתח אל זולתו, באהבה ונתינה, רק אז – "זכו שכינה ביניהם". האחדות האלוקית מופיעה בעולם הזה רק כאשר כל אדם מתעלה מעצמו, בעזרה ונתינה לזולת, ועל ידי כך יוצא מפרטיותו.
וכך ביאר זאת בעומק הראי"ה קוק זצ"ל: "אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה? שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" (ברכות כא, ב). עיקר תוכן מעלת הקדושה הוא, שיתרומם האדם לשום כל מגמתו ומעיניו לא לצורכי עצמו כי אם לכבודו של אדון כל העולמים יתברך וקדושתו והשלמת רצון קונו. וכל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפילו בשלמות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי במצב הקדושה התרוממות האדם היא אל הטוב והישר מצד עצמו, כפי הכרת האמת המבוררת, מה שאין כן התשוקה לשלמות עצמו, שהיא נמשכת גם כן מאהבת עצמו הפרטית, שאינה זקוקה כי אם לרגש הקיום הטבעי הנטוע בכל חי. על כן עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו, ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שע"י הרבים, לטובתם ולזכותם" (עולת ראיה א' עמ' רעא).
למען כבוד שמיים
וכך כתב הרמח"ל בספרו מסילת ישרים בבארו את מידת החסידות (פרק יח): "אומנם ודאי שמי שמתכוון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולקבל הגמול אשר בעולם הבא, לא נוכל לומר שתהיה כוונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכון לטובת עצמו סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו ומצטער על כל שימעט ממנו".
ובהמשך דבריו שם כתב: "ואומנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא, טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם... כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו". בשורש הדברים, שתי הנקודות שציין הרמח"ל זי"ע - אחת הן. כבודו של הקדוש ברוך הוא, הוא שכינתו, והיא היא כנסת ישראל, וד"ל.
הדברים מתקשרים עם אחד התיקונים העיקריים בתקופה זו של ספירת העומר: תיקון חטאם של תלמידי רבי עקיבא, "שלא נהגו כבוד זה בזה". ההבנה שההתקשרות אל הבורא יתברך היא דווקא בשיתוף עם הכלל, וממילא בראיית הטוב והכבוד לזולת. וכשיעורו הראשון והמצמרר של רבי עקיבא לחמשת תלמידיו החדשים שבדרום: "אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה, אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה" (קהלת רבה יא, ו). ולא בכדי דווקא רבי עקיבא הוא שאמר על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (אף הוא פסוק בפרשתנו) - "זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים ב). לאמור, לא מדובר בתיקון קטן, מסוים, אלא בתיקון עומק, שבו תלויה כל השראת השכינה בישראל. לאמור, קדושים תהיו, כלליים תהיו!
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)