התיקון הכללי

שברנו כוס

דמיינו לרגע כלה שנשאלת כמה זמן לאחר חתונתה איך הייתה החתונה שלה. השואל הוא מישהו מהמוזמנים שלא יכול היה לבוא ורוצה להשלים בעזרתה משהו ממה שהחמיץ. תארו לעצמכם שהיא עונה לו: "שברנו כוס לזכר החורבן". "וזהו?" הוא ישאל אותה. ואחרי שתהרהר שוב תאמר לו: "היו גם טבעת וריקודים". מה הוא יחשוב על הכלה הזאת? מה יחשוב על הזוגיות שלה? על שמחת הכלולות?

זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שקרה לנו עם ימי ספירת העומר. משהו פשוט השתבש אצלנו בתודעת הזיכרון הלאומי והפכנו את ימי ספירת העומר לשלושת השבועות הקבצה ב׳. כמעט כל מי שתשאל אותו מה מזכירה לך ספירת העומר, יענה לך: תלמידי רבי עקיבא. מגפה. אבל. אין חתונות. אין מוזיקה. לא מתגלחים.

הימים היפים האלה של המסע מהחירות שזכינו בה בפסח אל עבר המשמעות שתקבל החירות הזאת בשבועות, מסתכמים לנו בתחושה עצובה של אבל. מסע תיקון המידות כדי לזכות לדרך הארץ שקדמה לתורה הופך להיות איזו תקופה מבאסת. שבועות זו בכלל החופה שלנו, את כל ימי ההתרגשות בדרך לחופה הפכנו לימים שמחכים לסיים איתם כבר.

זה לא היה אמור להיות כך, הרמב"ן מתאר את הימים הללו כחול המועד. הימים הללו משילים מאיתנו בזה אחר זה, יום אחר יום, את מ"ט שערי הטומאה. אנחנו אמורים לרקוד מאושר בימים האלה.

ומה עם תלמידי רבי עקיבא והאבלות? האבלות הזאת, או ליתר דיוק "מקצת האבלות" שנוהגים בימים האלה, היא כמו שבירת הכוס מתחת לחופה. העיקר הוא הזוגיות שהתהוותה, מפגש הנשמות שהופך למפגש של חיים, ובצד הזוגיות הזאת יש כוכבית בדמות שבירת הכוס: שימו לב לאן שנאת חינם מובילה, תנו דעתכם לאהוב, שימו לב לכך שבשעה שאתם בונים בית, אין בית לשכינה – קחו את הזוגיות שלכם לשם, לתקן מה שנחרב. זה לא הופך את החתונה לעצובה, זה הופך אותה למשמעותית יותר.

גם מקצת האבלות נועדה להכין אותנו טוב יותר – אנחנו בדרך אל התורה, בדרך אל העושר, ניתן דעתנו לנהוג כבוד זה בזה, שלא תהיה עינינו צרה זה בתורתו של זה, נבנה מידות טובות שהתורה תוכל למלא, ונרגיש על פנינו הלא מגולחות איך נראית תורה גדולה על מידות קטנות. זה לא נועד לשבור או לצער, זו כוכבית שנועדה להביא אותנו אל מעמד החופה שלמים יותר. את עלבונה של ספירת העומר יש לתקן.

כאבי בטן

ומעניין לעניין ממש לא באותו עניין, אבל אם כבר בתיקונים עסקינן, יש תיקון לגמרי אחר שמתרחש עכשיו. אבל קודם, תזכורת לקלקול.

שנים אני הולך עם התחושות הקשות שהיו לי בל"ג בעומר של שנת תש"ס. התאריך הלועזי הוא 23 במאי שנת 2000, יום הנסיגה מלבנון שהסתיימה למחרת. אני מניח רגע בצד את כל הדיון אם כן לסגת או לא לסגת, אני זוכר את הבטן שלי אז מתהפכת למראה אנשי חיזבאללה מצמידים אקדחים ורובים לראשיהם של אנשי צד"ל שלחמו איתנו כתף אל כתף והופקרו. כן, אני יודע שלכמה מהם, בעיקר הבכירים, הוצע מהרגע להרגע מקלט בישראל, אבל הרוב המוחלט לא ידע ולא קיבל כל הצעה. הוא קיבל בגידה.

אני זוכר את היום הזה שבו התביישתי ממש להיות חלק מהמדינה הזאת, שברגע אחד יצאה והשאירה את בני בריתה לגורלם. מה קורה שם למי שנתפס, ומה עולה אחר כך בגורל אשתו ובנותיו – אנחנו יודעים לצערי.

אני אישית שירתי בלבנון שמונה חודשים, כמעט כולם במארבי שריון וחי"ר, ובסיס היציאה למארבים היה מהבסיס בא־טייבה שבדרום לבנון, בסיס משותף לצד"ל וצה"ל. דיברנו איתם, הכרנו אותם, לא הפכנו לחברים אבל היה לנו אויב משותף. לא הגיע להם שככה נפקיר אותם (חוץ מהצד"לניק ההוא שאחרי חודש גיליתי שמשתמש לי במברשת השיניים). ליבי יצא אליהם, וחשבתי לעצמי שבמו ידינו הרסנו את הסיכוי ליצירת בן ברית חדש, מי יסמוך על מדינה שכך מפנה את גבה?

גבעונים

אני זוכר שבלילה התקשיתי להירדם. ביום שלמחרת חזרתי אל הלימוד בספר שמואל ב', על הבצורת שהכתה בימי דוד שלוש שנים, שנה אחר שנה, ועל המענה האלוקי על כך שהבצורת באה כתוצאה מכך ששאול לא נספד כהלכה, וכתוצאה מכך שהרג את תושבי נוב הכוהנים, ובכך פגע בפרנסתם של הגבעונים. חזרתי אל הגמרא ביבמות שמתארת תיאור מזעזע במיוחד על הגבעונים הללו שביקשו נקמה בדמות הריגת זרעו של שאול, ולא הסכימו לפיצוי כלכלי. וכמה שזה נשמע נורא, דוד נאלץ להיענות לדרישתם. הגמרא שם ממש מתקוממת נגד הריגת צאצאי שאול על חטא שלא הם ביצעו, ולמרות זאת קובעת: "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא" (יבמות עט, ב).

להריגת שבעה מצאצאי שאול על לא עוול בכפם מתייחסת הגמרא כ"אות אחת מן התורה" שעדיף לעקור כדי לא לחלל את ה׳ בכך שהפגיעה בגבעונים לא נמחלה.

זה מדהים, הרי הגבעונים הם נוכלים שהשיגו ברית עם יהושע ועם ישראל במרמה, ומתגלים כאן כאכזריים שאינם ראויים להיות חלק מהעם שלנו, ולמען האמת שאול בכלל פגע בכוהני נוב שתמכו בדוד המלך, רק בעקיפין נגרם צער לגבעונים, הוא בכלל לא התכוון לפגוע בהם.

על אף כל העובדות הללו מכריעה הגמרא שחילול השם בפגיעה בבעלי ברית הוא חילול השם שמשנה את כל אמות המידה המוסריות המקובלות עלינו.

כשמשווים פגיעה לא מכוונת בבעלי ברית מרושעים כמו הגבעונים לפגיעה באנשי צד"ל שכרתו איתנו ברית שקופה וישרה – ברור שהבגידה בהם חמורה לאין ערוך.

כשדיברו אז על ההיבט הביטחוני ועל כך שכשהאויב רואה אותך נסוג הוא מזהה זאת כחולשה וביום מן הימים האויב עצמו יכריח אותנו לשוב לשם, זה היה נכון מן הסתם. אבל אני חשבתי לעצמי שזו לא רק ההרתעה שנפגמה, זו גם בגידה בבעלי ברית שתגבה חלילה מחיר. והנה חזרנו לשם במלחמת לבנון השנייה ובחרבות ברזל.

(בשולי הדברים, אחרי שמכירים קצת את הגבעונים ההם, כדאי לחשוב על שינוי השם לשם החיבה המפוקפק הזה שנתפר לנערי הגבעות. גבעונים הם לא).

תיקון

בימים האלה ממש מתרחש התיקון לחילול השם ההוא. כשמדינת ישראל מכריזה שהדרוזים הם בעלי בריתה והיא פועלת, לא רק במילים, כדי להגן עליהם, משהו מהצער ההוא מתחיל להירפא. ויש בזה גם אמירה חשובה לתפקידו של עם ישראל בעולם. אנחנו תמיד תופסים את עצמנו כמדינה קטנה שצריכה להילחם על ההישרדות שלה. כשמדברים על "בת ברית" חושבים בדרך כלל על ארצות הברית, והתחושה היא יותר של בת חסות מאשר בת ברית. והנה, מדינת ישראל קמה ואומרת: אני לא רק מגינה על עצמי, אני נלחמת למען בעלי בריתי. וברור שדבר כרוך בדבר, ויש לישראל אינטרסים עצומים בסוריה, אבל לפני הכול יש כאן אמירה פומבית חשובה מאין כמוה – מי שפוגע בבני בריתנו יש לו עסק איתנו. כך נראה תיקון.

לתגובות: liorangelman@gmail.com