בשיח הכאוב שמתנהל בישראל סביב השאלה על הרחבת המלחמה אל מול טובת החטופים, נדמה שאם אפשר להגדיר בשתי מילים את הבעייתיות באופן שבו רבים מתייחסים לנושא החטופים, הן יהיו "אשליית שליטה". תפיסה כאילו יש איזושהי דרך, סדר פעולות ידוע שאם נבצע אותו נקבל את כל החטופים בחזרה בבית.
נדמה שבעיני רבים השאלה היחידה היא אם התאמצנו מספיק, אם רצינו מספיק, אם האמנו מספיק, תוך התעלמות מהדבר המרגיז הזה שנקרא מציאות. ובמציאות, מי שמחזיק בחטופים והיחיד שיכול להכריע את גורלם הוא גורם מרושע כמעט מעבר לכל דמיון, שלא ייתן אותם בחזרה כי הם תעודת הביטוח שלו.
חמאס הסכים לתת לנו חלק מהם, כי מבחינתו תעודת הביטוח תקפה ב־100 חטופים חיים כמו ב־20, אבל ממספר מסוים, היכולת שלו "לסחור" בחיי ישראלים חטופים תמורת הישגים זמניים נגמרת. פשוט אין לו מספיק בשביל לקחת את הסיכון של להישאר ללא אותו הנכס. ישראל, שהבינה את הסיטואציה, התקדמה מול חמאס בעסקאות חלקיות שהושגו בלחץ צבאי, אבל נראה שנתיב ההתקדמות הזה נסגר.
עכשיו האופציה להשבת החטופים מתכנסת לבחירה בין שתי אפשרויות: האחת, עסקה שפירושה הפסד במלחמה בכל מובן אפשרי, הפסד שיהיו לו משמעויות אדירות לרעה על הביטחון של הדרום בפרט ושל ישראל בכלל, לדורות. אולם מעבר למשמעות המיידית, ספק אם האופציה הזאת אכן קיימת, כפי שמקווים מי שדוחפים לביצועה. ניתוח די פשוט של הצד של חמאס אומר שגם בעסקה, כוללת ככל שתהיה, עם הביטחונות הטובים ביותר ועם כניעה מוחלטת מהצד שלנו, סביר מאוד שהוא ישאיר אצלו, בתואנות שונות ובמרחבי הכחשה שונים, מספר מסוים של חטופים כדי לשמור על שרידותו. אם כן בסוף אפילו האופציה הזאת, שהיא בלתי מתקבלת על הדעת בפני עצמה, היא במידה רבה אשליה. האפשרות השנייה היא הפסקת העסקאות, ופעולה לחיסול חמאס כגורם השלטוני ברצועה.
בחירה באפשרות השנייה אכן תסכן את החטופים. לא כי אנחנו מעוניינים בכך, אלא כי במלחמות יש סיכון. גם לאזרחים שלא בחרו בכך. כאשר חיזבאללה דרשו מישראל להפסיק את הלחימה בעזה וישראל סירבה, נהרגו כתוצאה מכך 46 אזרחים. האם זה אומר שהיה צריך להיכנע לדרישות חיזבאללה ולעצור, על פי ההוראות של נסראללה, את המלחמה בדרום? קשה להאמין שיש ישראלי שמאמין בכך.
החטופים לא שונים במובן הזה מאזרחים אחרים, מלבד בשני מאפיינים חשובים: אנחנו מכירים את הפנים והשמות, ולכן מכירים אותם יותר מחד גיסא, ומאידך גיסא הם הישראלים שהיכולת שלנו להבטיח את ביטחונם היא הנמוכה ביותר האפשרית. שוב, לא כי אנחנו לא רוצים, אלא כי זה לא בידינו. העמדת עצם היכולת של מדינת ישראל להכריע בעימות צבאי בהבטחה מוחלטת של גורלם, היא צעד שברמה הבסיסית ביותר הוא לא רציונלי ולא דומה לצעד שעשתה אף מדינה באף מלחמה אי פעם, כי הוא גובל בהתאבדות לאומית.
חיילי צבא הגנה לישראל נשבעו להגן על אזרחי המדינה, גם בסיכון חייהם. כל חייל מוכן לבצע כל פעולה צבאית, מסוכנת ככל שתהיה, כדי לשחרר חטוף. אבל חיי החיילים אינם חסרי חשיבות. לפעולה כזאת, ברמה הבסיסית, חייבת להיות תכלית ברורה, מוגדרת. ניהול מלחמה ללא הכרעה, כשהחיילים בה הם כמו אוגרים על גלגל שרצים במקום ומדי פעם גם מתים, כשכל מה שמושג בדמם הוא בעירבון מוגבל, הוא לא מה שחיילים מתגייסים בשבילו. בסופו של דבר יש לנו מחויבות גם לחיילים, ובמדינה שבה החיילים הם לא חיילים מקצועיים אלא בסך הכול אזרחים שנענו לקריאה לדגל, המחויבות הזאת גדלה שבעתיים.
מדינת ישראל לא יצאה למלחמת ברירה. הניצחון במלחמה הוא לא לוקסוס. את המלחמה הזאת חייבים לנצח, משום שכל תוצאה אחרת תעלה בחיי ישראלים רבים מספור בעתיד, ישראלים שחיים בינינו ולא יודעים שהם הקורבנות הפוטנציאליים של תוצאה כזאת.
את החטופים חייבים להציל ככל יכולתנו, ולעשות כל מאמץ שלצד הניצחון הזה נזכה לקבל כמה שיותר מהם בחיים, אך תוצאה משמחת אינה מובטחת. מלחמה היא לא אירוע משמח, היא הכרח הישרדותי של מדינה, של עם. מוטב שהאשליה שבמלחמה יוכל להיות לכל אדם ואדם שמעורב בה, מרצונו או שלא מרצונו, סוף משמח, תפגוש את המציאות. לא כי המציאות נעימה, ולא כי היא משמחת. פשוט כי היא המציאות. ואת המחיר של התחמקות מהתמודדות עם המציאות ראינו כולנו, רק לפני שנה וחצי.
הכותב הוא עורך דין המתמחה בליטיגציה אזרחית־מסחרית, שירת במילואים כתשעה חודשים במלחמת חרבות ברזל