
הקרנת סרט שנויה במחלוקת בבית כנסת רפורמי ברעננה ביום הזיכרון לחללי צה"ל עוררה הפגנות מצד תושבים מקומיים. בתקשורת, הם תוארו כ"פראי אדם", והאירועים כ"מהומות".
הנרטיב הזה הושמע גם על ידי מועצת העדה היהודית בבריטניה, והובא לידיעת נשיא המדינה, שהגיב בהוקעה פומבית של המפגינים כ"ימניים", והורה למשטרה למצות את הדין עמם. עם זאת, אף כלי תקשורת או גורם רשמי לא טרחו להתייחס להקשר הרחב יותר או לחששות הלגיטימיים שהעלו רבים מהתושבים המקומיים.
עדויות של נוכחים באירוע, שנשמטו מהסיקור הציבורי, מתארות את ההפגנה כשלווה ברובה. טענות בדבר אלימות, לרבות ניפוץ חלונות, לא הוכחו, וחלק מהעדים אף הצביעו על כך שנרטיב האלימות הועצם – ואולי אף הומצא – לצרכים פוליטיים. למרות זאת, מרבית כלי התקשורת חזרו על אותה גרסה חד-צדדית, ללא אימות, הקשר או איזון.
האירוע עצמו לא היה טקס זיכרון רגיל: זו הייתה הפעם הראשונה בה התקיים ברעננה טקס "יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני" – אירוע המשווה בין מחבלים לבין קורבנותיהם. עבור תושבים רבים, ובמיוחד משפחות שכולות, מדובר היה באקט פוגעני וכואב. בין השמות שהוזכרו בטקס נמנו גם מחבלים, ובהם האחים אבו שחאב, הקשורים ישירות לפיגועים נגד אזרחים ישראלים.
אין מקום לאלימות או להסתה – אם אכן התרחשו – אך הוקעת המוחים נעשתה במהירות וללא בחינה כנה של נסיבות האירוע. העובדה שטקס כזה התקיים במימון עירוני, ביום כה טעון מבחינה לאומית ונפשית, ובשנה שבה מדינת ישראל כולה מצויה באבל מתמשך, הפכה אותו לבלתי נסבל בעיני רבים. המחדל המרכזי איננו התנהגות המפגינים, אלא כישלונה של הנהגת העיר בהבנת גודל השעה.
בערים רבות ברחבי הארץ בוטלו השנה טקסים דומים, מתוך כבוד למשפחות השכולות ולתחושות הציבור. רעננה בחרה שלא ללכת בדרך זו. שתיקתה של ההנהגה לא הייתה ביטוי לנייטרליות – אלא להפך: לשותפות.
חמור מכך, תיוג המוחים כ"ימין קיצוני" מתעלם מהכאב האותנטי ומהדאגה הכנה של תושבי העיר. אלה אינם קיצוניים – אלה אזרחים ישראלים כואבים, ששולחים את ילדיהם לשרת בצה"ל, בעוד בעירם נערכים טקסים המכבדים את אויביהם.
עוד מטריד הוא גל המחאות שבא לאחר מכן. מספר ימים לאחר האירוע התקיימה הפגנה נגדית, רוויית הסתה, אשר הגדירה את מחאת יום הזיכרון כ"פוגרום" – ביטוי מעוות וכואב שנאמר כלפי משפחות שכולות. עדויות מצביעות על כך שמובילי המחאה האלימה הזו כללו דווקא את אותם מנהיגים מקומיים של רעננה, אשר נמנעו מכל גינוי או לקיחת אחריות על האלימות שבוצעה מצד תומכיהם.
בהמשך התקיימה הפגנה בלתי חוקית נוספת, במהלכה הוצתו מדורות, נחסמו כבישים ואף נמנעה גישת צוותי כיבוי. הפעם – לא נרשמה כל תגובה מצד ראש העיר, מועצת העיר או הנשיא. כלי התקשורת שתקו. אמות המוסר לא הוחלו. לא הייתה חקירה, לא ביקורת, ולא מילה של גינוי.
הציבור מזהה את הצביעות: כאשר מדובר במחאה מצד הציבור הדתי או הימני – ההוקעה מיידית וחריפה. אך כאשר האלימות מגיעה מצד קבוצות המזוהות עם השמאל – התגובה היא שתיקה רועמת. סטנדרט כפול זה איננו רק בלתי מוסרי – הוא מסוכן. הוא פוגע באמון הציבור ומחריף את השסע החברתי.
איש אינו מצדיק שנאה או אלימות – מכל צד שהוא. אך אם מגנים אותן, יש לעשות זאת באחידות, ללא משוא פנים וללא אג'נדה פוליטית.
והעיקר: אסור לשכוח את שורש הכאב. את הנהגת העיר שבחרה להתעלם, לשתוק, ולהעדיף שיקולים פוליטיים על פני חמלה בסיסית לתושביה – ובעיקר למשפחות השכולות, ביום הזיכרון הלאומי.
רעננה, שהייתה סמל לאחדות, הפכה לזירה של קיטוב. עיר שבה קיצוניים שולטים בשיח, והמיינסטרים נדחק לשוליים. אך רעננה אינה שייכת לשוליים – לא מימין ולא משמאל. היא שייכת לתושביה – חילונים, דתיים, שכולים וגאים. ביום הזיכרון – היא שייכת בראש ובראשונה לאלה שאיבדו את היקר להם מכול.
הם זכאים שיקשיבו להם. הם זכאים לכבוד. הם זכאים ליותר.
הכותבת היא עולה מבריטניה, תושבת רעננה, בעלת ניסיון של שני עשורים ביחסים בינלאומיים ותקשורת, ומשתתפת פעילה בקהילת העולים.