580 ימים למלחמה, וכבר ברור לגמרי שנתניהו לא רוצה שאף גוף יחקור את מחדלי 7 באוקטובר.
לא ועדת חקירה ממלכתית ולא שום דבר אחר. השיטה של ביבי היא אותה השיטה שהשאירה אותו בכיסא כל כך הרבה שנים: למרוח את הזמן.
דוקטרינת חאן אל־אחמר. בכל פעם תירוץ אחר, ובינתיים הזמן עושה את שלו. או שהבעיה תיפתר מאליה, או שהציבור ישכח שיש בעיה בכלל, וגם אם לא ישכח - לפחות הרווחתי הרבה זמן בינתיים. והנה, באמת בנוגע לחאן אל־אחמר - השיטה של ביבי ניצחה. מישהו בכלל זוכר את ההבטחה של ביבי מ־2018 לפנות את חאן אל־אחמר בתוך כמה שבועות? איש כבר לא מתעניין, ואפשר לעבור למריחה הבאה עד שהנושא איכשהו יתעורר שוב ואז נמרח אותו שוב.
בנוגע לחקירת המחדלים, ביבי לא רוצה שהם ייחקרו. בל"ג בעומר לפני ארבע שנים התרחש האסון האזרחי הגדול בתולדות ישראל. 45 בני אדם מצאו בו את מותם, ויותר מ־100 איש נפצעו. הוא לא הקים ועדת חקירה ממלכתית. ועדה כזאת הוקמה רק כאשר ממשלת בנט־לפיד עלתה לשלטון.
אני לא חסיד שוטה של ועדות חקירה ממלכתיות. כתבתי את זה לא אחת ולא פעמיים על גבי גיליונות עיתון זה. אבל ברור שנדרשת חקירה חיצונית של המחדל הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל והאסון הקשה ביותר שעבר עם ישראל מאז השואה.
לא רק בגלל מספר ההרוגים המצמרר שצריך להרעיד את אמות הסיפים, אלא כדי למנוע את האסון הבא. חיפוש האשמים הוא באמת מאוד מאוד מיותר. מי שחושב שנתניהו אשם, בטוח שהוא אשם, עם ועדה ובלי ועדה. מי שחושב שהכשל הוא של רונן בר, לא צריך ועדה בשביל זה. כך גם בנוגע לאהרון חליוה, וכל צמרת האחראיים. קל וחומר שמי שחושב שהייתה בגידה מבפנים - ימשיך להאמין בכל מקרה בקונספירציה (המופרעת, אבל אין טעם לנסות לשכנע ולהרחיב כי זה כאמור לא יעזור).
אם המטרה היא לחפש מי אשם - חבל על כל הזמן, המשאבים והאנרגיות. והאמת שזה לא סתם עניין של זמן ומשאבים. כל ועדת חקירה מעצם טבעה גורמת לכך שחומרים סודיים יודלפו וימצאו את דרכם לתקשורת ומשם לאויבינו שבחוץ. עוד בחודשים הראשונים של המלחמה אמר בכיר בצנזורה הצבאית שההדלפות ואתגרי הצנזורה באותה עת הם כאין וכאפס לקראת מה שמצופה למערכת אכיפת החוק ולצנזורה כאשר תוקם ועדת חקירה ממלכתית.
שימו לב שכאשר החלו התחקירים המבצעיים הפנימיים להתניע, וכל שכן להתפרסם, החל גל בלתי פוסק של הדלפות מתוך מסמכים פנימיים בנוגע למחדלים. כאשר אנשים מרגישים עם הגב לקיר או כשהם מרגישים שמישהו מנסה לברוח מאחריות - הם מתחילים להדליף. מדליפים כדי למנוע שיבוש, מדליפים כדי לגרום לשיבוש, מדליפים כדי לקבע נרטיב, מדליפים כדי להכחיש ולנפץ נרטיב. מדליפים כדי להגן על השם הטוב שלהם ושל חבריהם, או מדליפים כדי לפגוע בשמם של עמיתיהם ויריביהם. אלף סיבות יש להדלפות, אבל לכולן יש מכנה משותף אחד: ניעור האבק.
אם הגוף המתחקר יחפש אשמים - ההדלפות רק ילכו ויתעצמו. צריך להכיר בכך. מי שחושב שאין מחיר לוועדת חקירה, משלה את עצמו ואת הציבור. אור השמש אומנם מחטא את הכול, אך אור השמש וסודות מדינה לא הולכים יד ביד. המחיר של חקר האמת שווה את זה, אבל צריך להכיר בקיומם של המחירים ולנהל בחוכמה את הסיכונים.
כבר כתבתי בגיליונות הקודמים (ואני אוחז בשיפולי גלימתם של המומחים בה"א הידיעה לוועדות חקירה ממלכתיות) שלדעתי הנזק בקביעת מסקנות אישיות במסגרת הוועדה עולה עשרות מונים על התועלת. הסיפור של ההדלפות הוא עוד נדבך ועוד סעיף ברשימת הנזקים.
אבל ועדת חקירה נדרשת. לא בשביל היסטוריונים ולא כדי לרדוף את האשמים, אלא כדי לתקן את הליקויים. וההתנהלות של נתניהו לעניות דעתי היא חוסר אחריות. פעם אחת הוא אומר שכולם יידרשו לתת תשובות אבל עכשיו זה לא הזמן, ופעם אחרת הוא אומר שכולם צריכים לתת תשובות אבל יצחק עמית לא יכול להקים את הוועדה, ואז הוא נותן תירוץ שלישי ואז שוב אי אפשר בגלל התמרון, ואז הוא חוזר על הטיעון שנדרשת ועדה אובייקטיבית, ואז שוב תירוץ של לוחות זמנים וכו׳.
כל בר דעת חייב להודות שנתניהו לא רוצה ועדת חקירה כלשהי. אם היה רוצה, היא כבר הייתה מוקמת. אם היה רוצה להקים ועדה מאוזנת, הוא היה יכול להציע מנגנון חדש וקונקרטי. בפועל, הוא פשוט אומר מה לא, ולא מנסה אפילו להגיד מה כן, וכל שכן שהוא לא מקים זאת בפועל. אבל זה אכן מצליח לו. 580 יום חלפו, ועדיין הוועדה לא מוקמת.
בהרב מסכימה, מיארה מתנגדת
וכמיטב המסורת - גם גלי בהרב־מיארה הקדיחה את התבשיל כשסיכלה את הבדיקה של מבקר המדינה. מתניהו אנגלמן הכריז על יציאה לביקורת על מחדלי 7 באוקטובר עוד בינואר 2024, אולם תנועת אומ"ץ והתנועה למען איכות השלטון עתרו לבג"ץ נגד הליך הבדיקה. בהמשך התייצבה היועצת המשפטית לממשלה לצד צה"ל והשב"כ ומנעה ממבקר המדינה אנגלמן לערוך בדיקה כלשהי על תפקוד הגופים הללו.
כפי שכתבתי בעבר, חוק יסוד מבקר המדינה קובע בפירוש את סמכותו של המבקר לערוך ביקורת, ונותן לו את מלוא שיקול הדעת לעשות כן, אולם היועצת גלי בהרב־מיארה הגישה בשם צה"ל והשב"כ בקשה לצו ביניים נגד אנגלמן. בסופו של דבר היא הצליחה לקבל את הצו המונע מאנגלמן את הביקורת.
בהרב־מיארה לא מסתירה שמאחורי המהלך עומד לחץ שלה להקים ועדת חקירה ממלכתית. היא חוששת שבדיקה של מבקר המדינה תגרום בפועל לכך שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית. החשש לגיטימי, אבל מה הקשר של היועמ"שית לחששות כאלה? היכן הנימוק המשפטי? בהרב־מיארה המציאה שלא בטוח שיש למבקר המדינה סמכות לעסוק בנושאים ביטחוניים ומדיניים אסטרטגיים. זו המצאה מופרכת לחלוטין.
לא ניכנס שוב לכל הפרטים של הסאגה. אבל בסופו של דבר לאחר עיכוב של חודשים ארוכים מאוד, הגיעו מבקר המדינה (שקיבל ייצוג משפטי פרטי), צה"ל והשב"כ (שיוצגו על ידי היועמ"שית) למתווה מוסכם של הביקורת. לפי המתווה, בהתחלה יעסוק אנגלמן בנושאים הפריפריאליים של מחדלי המלחמה, ורק בשלב השלישי של הביקורת יגיע לבדוק את אירועי הליבה של מחדלי 7 באוקטובר.
המתווה המוסכם הוגש לבית המשפט בשעה טובה ומוצלחת. אלא מה? בסוף השבוע הסנגוריה הצבאית פנתה למבקר המדינה וליועצת המשפטית לממשלה בדרישה להימנע מהרחבת הליכי ביקורת המדינה הקשורים ב־7 באוקטובר לנושאים המכונים "נושאי ליבה", בשל היותם אירועים טראומטיים המחייבים התייחסות מיוחדת וזהירה בחקירתם.
לטענת הסנגוריה הצבאית, מבקר המדינה חורג מסמכותו כאשר הוא מבקש לערוך ביקורת בנושאים אלה, הנוגעים לליבת המדיניות, הביטחון והאסטרטגיה הלאומית. על פי טענת הסנגוריה הצבאית, בהתאם לחוק יסוד: מבקר המדינה ולמשפט החוקתי בישראל, הסמכות לבדוק אירועים מהותיים כאלה, שכלשון בית המשפט העליון מהווים "האסון הגדול ביותר בתולדות כ־150 שנות ההתיישבות היהודית הציונית בארץ ישראל", שמורה לוועדת חקירה ממלכתית בלבד.
זה אבסורד גדול. לכל אורך התקופה, הסנגוריה הצבאית הכירה שמתנהל הליך בבג"ץ, והיא לא פצתה פה ולא ביקשה להצטרף להליך. צה"ל הגיע להסכמות, בית המשפט קיבל את ההסכמות. ואז פתאום היא מנסה להחזיר את הגלגל לאחור. אני חושב שהטענות הפרקטיות של הסנגוריה הצבאית הגיוניות, ושהטענות המשפטיות מופרכות - אבל זה לא באמת משנה. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור אחרי שהרמטכ"ל בעצמו הגיע להסכמות על המתווה.
אך אם אתם חושבים שהגענו לשיא האבסורד - טעות בידכם. ביום שני שיגרה היועצת המשפטית לממשלה מכתב לשרי הממשלה, ובו היא דוחקת בהם להקים ועדת חקירה ממלכתית. תקראו את הנימוק הבא: "האפקטיביות של פעולה עתידית של ועדת חקירה... ובנושאים בהם כבר התקיימה ביקורת של מבקר המדינה לאחר שיימסרו לו גרסאותיהם של המעורבים המרכזיים צפויה להיפגע, בדגש על פגיעה באפשרות להגיע לחקר האמת ופגיעה בזכויות נחקרים. כך בכלל וכך בפרט בנסיבות בהן מבקר המדינה הודיע כי בכוונתו להסיק מסקנות אישיות על כל המשתמע מכך..."
בהרב־מיארה מפנה למכתב של הסנגוריה הצבאית בעניין. אבל האבסורד הוא בלתי נתפס. הרי היועמ"שית גלי בהרב־מיארה בכבודה ובעצמה ייצגה את צה"ל והשב"כ בהסכמות מול מבקר המדינה בנוגע למתווה הביקורת. כעת היא טוענת שבדיקת מבקר המדינה תפגע בחקר האמת של ועדת חקירה ממלכתית לכשתוקם. זה באמת אבסורד. איך אפשר גם להסכים למשהו וגם להתנער ממנו?
עד מאה ועשרים
ובמעבר חד במיוחד, השבוע הוכרע דינו של חנוך צחר. במה הואשם מר צחר? בתחילת ספטמבר 2016 התמוטט חלק נרחב ממבנה חניון הברזל ברמת החייל. כתוצאה מההתמוטטות נהרגו שישה בני אדם, פועלים שעבדו באתר: אולג מישאלוב, אולג יעקובוב, רוסלן איסקוב, איעד מערוף, דואבשה מוחמד ודניס דיאנצו זיכרונם לברכה, ונחבלו 23 פועלים נוספים.
רק בדצמבר 2020 הוחלט להגיש כתב אישום נגד צחר, מתכנן תקרת החניון, על גרימת מוות ברשלנות. הגענו למאי 2025, ורק השבוע הורשע צחר. ובכן, תשע שנים לאחר האסון הוכרע דינו של הנאשם. צחר חוגג החודש יום הולדת 90.
בעוד חודשים יתקיים הדיון בטיעונים לעונש, כתיבת גזר הדין מן הסתם גם תארך עוד כמה חודשים. צחר יתקרב כבר לגיל 91. הערעור ייקח מן הסתם גם לפחות שנה. הוא כבר יהיה בן 92. לא יעלה על הדעת שהליכים במדינת ישראל לוקחים כל כך הרבה שנים. זה פשוט משוגע. איזו אפקטיביות ואיזו תועלת יש בכלל בגזירת עונש של אדם מעל גיל 90?
לאחרונה גזר בית המשפט את עונשם של מנהלי המכינה שנמצאו אחראיים לאסון נחל צפית. הפרקליטות ביקשה לגזור עליהם 12 שנות מאסר בגין גרימת מוות ברשלנות של עשרת הקורבנות. בית המשפט החליט לגזור שבע שנות מאסר. אצל מנהלי המכינה, האינטרס היה חינוכי. אצל המתכנן האינטרס היה כלכלי אגואיסטי. אז אם הם קיבלו שבע שנות מאסר - האם הוא יקבל 15 שנות מאסר? הפרקליטות בונה על כך שהוא יחיה עד גיל מאה ועשרים?
הסחבת ועינוי הדין הם הרעה החולה של מערכת המשפט.
לתגובות: [email protected]