כולנו רוצים לראות פוליטיקה אחרת — עם כללי משחק משופרים ומכבדים. אך נראה שזה ייקח עוד זמן... ולא מעט.
בשלב הנוכחי, ובמסגרת הכללים הקיימים, אביגדור ליברמן הוא המועמד הבולט לשלב הבא בהנהגת הימין.
כפי שהמערכת הפוליטית נראית כיום, ישנם שני מועמדים רלוונטיים ומרכזיים שמזהים עצמם עם מחנה הימין-מרכז, וששואפים לרשת את נתניהו (אם וכאשר יפרוש, או ייכשל בהרכבת ממשלה): ליברמן ובנט — בנוסף למאבק הירושה שיתנהל בתוך הליכוד.
שניהם אינם מושלמים, ואליהם צפויים להצטרף שחקני חיזוק חדשים. אני, אישית, מאמין ביכולתו של ליברמן להנהיג.
לפי ניסיוני והיכרותי איתו, ליברמן ניצב בימין לא רק ברטוריקה, אלא גם במעשים — בניגוד לבנט, שאף אינו ברור אם עדיין מגדיר עצמו כימני. מעבר לכך, ליברמן בשל יותר מבנט וממועמדים חדשים שזה מקרוב באו.
ליברמן עמד במבחנים לא פשוטים. לדעתי, יש לו את האומץ לקבל החלטות לאומיות משמעותיות, כאלה שסבלו במשך שנים מהזנחה ודחיינות מצד ההנהגה.
הוא יודע להחליט. אילולא נתניהו היה עוצר אותו, המדיניות הביטחונית וההתיישבותית של ישראל הייתה שונה — ולרוב, לטובה.
סיכוייו של ליברמן להוביל את המחנה הלאומי, שאליו יצטרפו כוחות ציוניים נוספים, גבוהים משל אחרים.
יש לו בסיס מוצק בקרב ציבור העולים, והוא מושך גם את הימין החילוני וחלקים בציונות הדתית — במיוחד לאחר מחדל 7 באוקטובר.
כולם מבינים כיום שמלחמת העצמאות עודנה בעיצומה, ושנדרש שינוי עמוק בסדרי העדיפויות.
ההתנהלות הקודמת הביאה אותנו אל המצב הנוכחי — והתוצאה, בלשון המעטה, אינה מזהירה.
ליברמן, להערכתי, לא יניף בשנים הקרובות את דגל הדת והמדינה, פרט לסוגיית הגיוס.
בנט, מנגד, בגד בבוחריו ובערכים עליהם הצהיר. תמורת כס ראש הממשלה, היה מוכן להקריב כמעט הכול.
על אף שהגיע לתפקיד, לא הצליח להביא שינוי מהותי. דיבורים – כן. מעשים – לא.
בנט הוא ימין פייק.
ליברמן, לעומתו, נותר נאמן לבוחריו.
נכון, הוא הפנה עורף לחרדים — אך הם לא היו מצביעיו.
נכון, הוא ישב עם רע”מ בממשלת בנט — אך הצהיר בפה מלא שזה לא יקרה שוב.
נכון גם שהתבטא לעיתים בצורה לא ראויה — אך במאזן הכללי, עמד על עמדותיו הלאומיות והימניות.
ליברמן, תושב נוקדים שבגוש עציון, מילא שורה של תפקידים בכירים: שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר, שר התחבורה ושר התשתיות הלאומיות — וקיבל במסגרתם החלטות משמעותיות.
והכי חשוב — ליברמן הוכיח שאינו נדבק לכיסא:
– פרש מממשלת שרון הראשונה בעקבות מסירת שכונת אבו סנינה בחברון לרשות הפלסטינית.
– פרש מהממשלה השנייה של שרון בגלל תוכנית ההתנתקות.
– פרש מממשלת נתניהו בשל מדיניות ההכלה מול חמאס.
בתפקידיו השונים:
בלם כמה פעמים יוזמות פלסטיניות להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית, בעיקר בזכות קשרים דיפלומטיים באפריקה ובמרכז-מזרח אירופה.
סיכל משטים לעזה ומטסים אוויריים.
הוביל להכללת הזרוע הצבאית של חיזבאללה ברשימת הטרור של האיחוד האירופי.
תרם לנסיגתו של השופט גולדסטון מהדו"ח נגד ישראל.
הביא לביטול חוק בבריטניה שאפשר העמדת בכירים ישראלים לדין.
כשר אוצר, העלה את דמי הקיום של חיילים ומשרתי שירות לאומי ב-50%, העביר את חוק "ממדים ללימודים" לחיילים קרביים ובודדים, והוביל סיוע ללימודים אקדמיים.
כשר ביטחון, הצליח לצמצם את אינתיפאדת היחידים, נאבק בהשתלטות הפלסטינית על שטחי C, קידם את הפינוי של חאן אל-אחמר (שנעצר ע"י נתניהו), ומינה בעלי רקע לאומי לתפקידי מפתח כמו עופר וינטר, הרב קרים ואיתי אופיר.
הוביל לתקצוב טכנולוגיית יירוט בלייזר, ותוכנית למיגון הצפון בהיקף של 5 מיליארד ש"ח.
פרש ממשרד הביטחון כשהבין שלנתניהו אין כוונה להכריע את חמאס — ואני יודע, כי הייתי שם.
העמידה הנחרצת של ליברמן מול חמאס עוד ב-2017 מעניקה לו כיום יתרון מובהק, ודאי יותר מבנט, שהתפאר בהכנסת 20,000 פועלים מעזה — שסייעו להכנות חמאס לטבח 7 באוקטובר.
במלחמה הנוכחית, ליברמן הוא הקול הברור בעד הכרעת חמאס.
הוא היחיד באופוזיציה שאינו תומך בעסקת חטופים בכל מחיר, והתנגד לעסקת שליט.
גם בנוגע לרפורמה המשפטית, שמר על קו מאוזן: לא התנגד למהות, אך דרש ניהול אחראי.
לסיכום: ליברמן הוא השחקן המרכזי של הבחירות הבאות.
יש לו היכולת, הניסיון והחזון להוביל את מדינת ישראל בתקופה מורכבת.
הימין צריך להבין את הפוטנציאל, ולחבור אליו מתוך חוכמה ואחריות.
כי החלופות האחרות — איך נאמר בעדינות — לא היו מזהירות, וסביר שגם לא יהיו.
הכותב שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C