נאמר בפרשה: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'". לפני בדיוק עשר שנים, בסעודה חגיגית לרגל יום ירושלים תשע"ה שקיים רבה של ירושלים הרב אריה שטרן שליט"א, סיפר אחד המשתתפים סיפור נפלא על הצדיק הירושלמי, אבי האסירים, הרב ר' אריה לוין זצ"ל, שנפטר לפני חמישים ותשע שנים, בט' בניסן תשכ"ט.
וכך אמר: פעם, כשהייתי ילד, לא התאפקתי ושאלתי את ר' אריה שכבר היה זקן: זה נכון שאתה אחד מל"ו צדיקים? הוא חייך ואמר במילה אחת תשובה נפלאה ונכונה והיא: לפעמים! ומיד אח"כ הוסיף והסביר. הרי על פי המסורת העולם מתקיים בזכות ל"ו צדיקים נסתרים, שבכל דור ודור. זו לא משרה מליאה ותפקיד לכל החיים, אלא זה תקן מתחלף. העולם מתקיים בזכות ל"ו צדיקים, ובכל פעם שאתה עושה מעשה ראוי - אתה נחשב לאחד מהם, ואחר כך אתה מפנה את המקום לבא אחריך העושה מעשה ראוי.
בילדותי, המשיך ואמר, הייתה בירושלים חנות ספרים אחת בכל שכונת 'מאה שערים' שניהל ר' אברהם רובינשטיין. בערב סוכות הוא גם מכר שם אתרוגים. פעם אחת ר' אריה לוין נכנס ושאל: איפה האתרוג שלי? רובינשטיין נתן לו אתרוג, הרב הציץ, לקח את האתרוג, יצא והלך לדרכו. רצתי אחריו. הוא הלך לכיוון קו 11, וכשהמתין בתחנה שאלתיו: 'רבינו, למה לא בחנת את האתרוג הרבה זמן, כמו כולם? ענה לי ר' אריה במתיקות לשונו ואמר: ראה נא, יש שתי מצוות שצריך בהן הידור: 'פרי עץ הדר' הוא האתרוג, וגם 'והדרת פני זקן'. בשתי המצוות האלה התורה משתמשת במילה 'הדר', כלומר צריך להדר בהן.
בשנים כתיקונן גם אני משתדל להדר אחרי אתרוג נאה, אך עכשיו אני ממהר לבית אבות, להביא שיניים תותבות לזקן אחד שהתקלקלו לו השיניים. צריך שהוא יאכל ארוחת ערב כמו שצריך. אם השיניים לא יגיעו בזמן, הוא שוב הסתפק ויאכל רק לחם טבול בחלב. זה חשוב מאוד, גם זה הידור'.
כשמתבוננים בפסוק בו פתחנו, 'מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'', עולות שלש שאלות עיקריות. ראשית, מי זה 'בעל השיבה' שצריך לקום מפניו ומי זה ה'זקן' שצריך להדרו? שנית, כיצד ראוי להדר את הזקן? ושלישית, מה היא משמעות התוספת "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'" שבסוף הפסוק?
בטרם ננסה להשיב, ראוי לדעת שלמצווה זו של 'והדרת פני זקן' יש בימינו לכאורה עדנה לכל המבקש לקיימה, כי מספר הזקנים המכונים כיום בני ובנות הגיל השלישי, בישראל גדל בהתמדה, וכך גם שיעורם באוכלוסייה. אותם זקנים שצריך להדרם בשל זקנותם הולכים ומתרבים, ובנוסף רבים מהם מתפקדים בתפקוד מלא, בגילאים שבעבר אכן נחשבו לזקנה על כל המשתמע מכך, הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה נפשית. לא רק שתוחלת החיים גדלה, גם איכות החיים בגיל הזיקנה הולכת ומשתפרת. לא בכדי יציאה לפנסיה ברבות מהמדינות הוארכה במספר שנים.
מאידך, העובדה שתקן החניה בבתי אבות, בפרט במחלקות סיעודיות, נמוך בהרבה מתקן החניה בבתי מגורים, הינה עובדה מצערת הנובעת בשל העובדה העגומה שתדירות המבקרים נמוכה. כמה יפה הייתה הנהגתו של ר' אירה לוין זצ"ל, שבכל יום שישי קיים 'והדרת פני זקן' בביקוריו בבתי חולים ואף בטלביה בבית המצורעים, ובפקידת זקנים בבתי אבות. באשר לגיל הזקנה, אמנם המשנה באבות [ה, כא] אומרת המשנה 'בן שישים לזיקנה' אך אומרת הגמרא בקידושין , אין זקן אלא מי שקנה חכמה. ובכלל יש מי אשר כבר בצעירותו קופצת עליו זיקנה, ויש מי שבזיקנותו נותר צעיר ברוחו עד צאת הנשמה.
חכמינו מתייחסים אל הזקנה כשיא בהתפתחותו של האדם. הזקן הוא המכובד, הוא מנהיג העדה, הוא בעל הסמכות. 'הדר זקנים – שיבה' אומר שלמה המלך במשלי [כ', כ"ט], אך בו זמנית מבקש אביו דוד המלך 'אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כחי אל תעזבני' [תהילים ע"א ט]. וכן 'עד זיקנה ושיבה אלוקים, אל תעזבני'. [ט"ו]. ובכל זאת, הנביא זכריה, בתארו את תקופת הגאולה, את ימי הזוהר והשלווה בירושלים, הסימן המובהק לכך הוא כאשר 'ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה' [ח' ד].
נשוב אפוא לשאלותינו, ותחילה מיהו 'בעל השיבה' ומיהו ה'זקן' שבמצווה זו? לפי רש"י [ויקרא יט, לב] המילה 'זקן' שבחלק השני של הפסוק מעידה שה'שיבה' שעליו מדובר בחלק הראשון, איננו רק מופלג בשנים, אלא גם אכן מופלג בחכמה, וזו לשונו: 'מפני שיבה תקום - יכול זקן אשמאי [עם הארץ או אפילו רשע], תלמוד לומר 'זקן', אין זקן אלא שקנה חכמה'. אבל להלכה נפסק בשולחן ערוך [יו"ד סימן רמד סעיף א], שצריך לקום גם בפני חכם וגם בפני זקן שאינו בהכרח חכם, וזה לשונו:
'מצוות עשה לקום בפני כל חכם, אפילו אינו זקן אלא 'יניק וחכים'[1], ואפילו אינו רבו [רק שהוא גדול ממנו בחכמה וראוי ללמוד ממנו], וכן מצוה לקום מפני שיבה דהיינו בן שבעים שנה [אפילו הוא עם הארץ, ובלבד שלא יהיה רשע]'. אגב, באשר להגדרת גיל הזקן שאנו מחויבים בהדרתו, מובא בבית-יוסף [טור יו"ד סימן רמד ד"ה כתוב)] בשם שיבולי הלקט, ש'יניק וחכים' הוא אפילו שלא הגיע לכלל מצוות, ובלבד שיהיה מופלג בחכמה יותר מתלמידי החכמים הממוצעים שבדורו.
מצוות "והדרת" מלמדת אותנו מה צריך להיות המבט הנכון, הייחס הנכון לזולת. האם יש מישהו שלא ראוי ללמוד ממנו משהו?! מצד הדין אולי היה צריך לקום בפני כל יהודי, כל עוד הוא לא רשע, ח"ו. ובכל זאת, כדי לייקר את תלמידי החכמים, היינו את התורה הקדושה שהם זכו לקנות בעמלם בה, ואת המבוגרים שבינינו, ואולי גם כדי לחנך אותנו למידת הענוה, ראוי ונכון לקום בפניהם ולתת להם כבוד.
הגמרא דנה, מתי חלה חובת הקימה, ואיזה חובות נוספים נדרשים במסגרת הידור פני הזקן, ומביאה ברייתא: 'יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק? תלמוד לומר: 'תקום והדרת', לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור. יכול יהדרנו בממון? תלמוד לומר: 'תקום והדרת', מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס... יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו? תלמוד לומר: 'תקום ויראת', דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלקיך'.
כל זאת מצד הרואה זקן, אך אומר רבי שמעון בן אלעזר, באשר לזקן עצמו: מנין לזקן שלא יטריח? תלמוד לומר: 'זקן ויראת'. הברייתא מלמדת אותנו אפוא מספר לימודים: ראשית, קימה מפני זקן נדרשת רק כשניכר שהוא מכבד אותו בכך, לכן אם הזקן לא נמצא בארבע אמותיו, לא חלה עליו המצווה. שנית, כשם שקימה בפני הזקן אינה דורשת הוצאה כספית, כך גם 'הידור' שעליו ציוותה התורה אינו כולל דברים הדורשים השקעה ממונית. בנוסף, הקב"ה יודע מחשבות ליבו של אדם, לכן אל יערים אדם ויעלים עין מן הזקן שלפניו, כי בכך יבטל מצוות עשה. ובאשר למי שהגיע לגיל זיקנה, אם יכול הוא להימנע מהטרחת הבריות וללכת בדרך אחרת, עליו לעשות כן.
על הדין האחרון בברייתא, שעוסק כאמור בזקן ולא באנשים שמצווים לקום מפניו, אומר אביי שמקובלנו שזקן שמאריך את דרכו כדי לא להטריח את הבריות - זוכה לאריכות ימים. , אבל במדרש [מדרש תנחומא בהעלותך יא] כתוב, שלא תמיד נכון שתלמיד חכם יקיף, כדי לא להטריח, וזו לשונו: 'אמר רבי אבא הכהן בר פפא: כשהייתי רואה סיעה של בני אדם, הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהם שלא יהיו רואים אותי ועומדים מלפני. וכשאמרתי אלו הדברים לפני רבי יוסף בר זבידא, אמר לי: צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואים אותך ועומדים לפניך ואתה מביאם לידי יראת שמים, שנאמר: 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת''.
בספר "בארות המים" על הרמב"ם של רבי יצחק שאנג'י[2] שעלה משלוניקי לירושלים לפני כ 270 שנה, כותב בהלכות תלמוד תורה [ו, ג,], שהכל תלוי בכוונת ליבו של החכם, אם מטרתו היא על מנת שיכבדוהו, אין לו להטריח את העם לקום מפניו, אבל אם הוא מכוון להוסיף יראת שמים, מותר ואף מצוה. מעניינת היא הערת בעל "תורה תמימה" [ויקרא יט, לב הערה רמט] שמעבר לציווי שמוטל על הצעירים לכבד את הזקנים, מוטל גם ציווי על הזקנים לכבד את עצמם, ואחת מהמידות המיוחדות שמכבדות את הזקן עצמו, היא שהוא נזהר לא להטריח אחרים. ובספר "פלא יועץ" [ערך קימה] יש חלוקה נוספת. לפי ה"פלא יועץ" החכם צריך לחוש את הציבור שלפניו ולזהות אם מדובר בציבור שהמעבר שלו לפניהם עתיד להוסיף יראת שמים, או רק יכשילם בביטול מצוות עשה זו של קימה בפני החכם, וכה דבריו:
'קימה מפני שיבה ולפני תלמיד חכם היא אחת מתרי"ג מצוות, ורבים מזלזלים בה ומאבדים טובה הרבה... ככתוב 'מפני שיבה תקום וכו' ויראת מאלקיך', היש בעולם שכר טוב כזה?
[ומה שאמרו חכמים שעדיף שהזקן לא יטריח את הציבור, זה] דווקא כשרואה שאין מצוות חביבות עליהם או שאין קמים כלל, כמו בדור יתום כזה, שאז עובר משום 'לפני עיור לא תתן מכשול', אבל אם מצוות חביבות עליהם, יותר טוב לעבור לפניהם כדי שיעשו מצוה ויעשו נחת רוח ליוצרנו ויקבלו שכר טוב".
עם זאת, כותב הש"ך , שפתי כהן, הרב שבתי כהן, [שו"ע יו"ד סימן רמד סק"ד], שלמעשה, צריך לחלק בין תקופת התלמוד לזמנינו אנו, שכן בזמן התלמוד ולפני כן, היו יושבים על הקרקע והקימה דרשה טירחה רבה, אך בימינו, שאנשים יושבים על כסאות - אין בקימה טרחה מרובה, ואין לדרוש מהחכם ללכת בדרך אחרת כדי לא להטריח.
בעל ספר החינוך, המיוחס לרבי אהרן הלוי מברצלונה (הרא"ה) נותן במצווה רנז, טעם למצוות 'והדרת פני זקן', וכך כתב: 'משרשי המצווה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה.
ומזה השורש פירש איסי בן יהודה בגמרא בקידושין, שאפילו 'זקן אשמאי', כלומר שאינו חכם [ורש"י מוסיף שהוא גם רשע], הוא בכלל המצווה, שראוי לכבדו, מפני שברוב שנותיו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד'.
כלומר לפי 'ספר החינוך', השגת חכמת התורה, היא הערך העליון שלשמו נברא האדם, שכן על ידי כך הוא מדבק ביוצרו, לכן ראוי שיחולק כבוד למי שהשיג חכמה זו, ומתוך כך יתעוררו האחרים לרדוף אחריה. ולפי איסי בן יהודה, הסיבה שמצווה לעמוד בפני זקן בשנים ואפילו אינו חכם, היינו משום שבריבוי שנותיו ראה והכיר קצת במעשי ה' ונפלאותיו יותר משאר בני אדם, ולכן ראוי הוא לכבוד. לעומתם, הנצי"ב בפירושו "העמק דבר", מעמיד במרכז את מי שירא מן הזקן ומכבדו, כי מי שמתייחס בכבוד הראוי אל הזקן, זוכה להגיע ליראת ה' שלמה, וזו לשונו:
"'והדרת פני זקן ויראת מאלקיך', שאם אתה נוהג כבוד בזקן - תמצא יראת שמים, ואם לא תירא מהם - אזי לא תירא מאלקיך גם כן'.
בהיותנו ילדים, דור שני לשואה, לא הכרנו שום זקן וזקנה במשפחה, כי זקנינו, הי"ד, עלו בסערה השמיימה בכבשוני אושוויץ. אשרינו שאנו חיים בדור בו תוחלת החיים הולכת וגדלה ולמצוות 'והדרת פני זקן', כמו גם מצוות כיבוד אב ואם הבאה לידי ביטוי בעיקר בגיל הזיקנה, יש תוחלת, זכות ואפשרויות רבות יותר לקיימה.
הכותב משמש כיו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל