נו מה" הוא שאל אותי: "שוב פעם אתם עושים בעיות? אתה שם לב שאין כמעט שנה בלי שאתם מרגישים מקופחים? מה יהיה אתכם תגיד?".
פגשתי אותו בקניון 'מלחה'. חבר שלי מהישיבה התיכונית. עובד בהייטק. לא בדיוק הטיפוס שיבין באמת מה המשמעות של 3.3 אחוז קיצוץ במשכורת של מורה. מבחינתו את הכסף הזה הוא שומר לדמי הכיס לילדים.
אבל פתאום הבנתי שאם זה מה שהוא חושב אז הוא פשוט לא מבין כלום.
ואם זה מה שאתם חושבים, שאנחנו המחנכים והמורים שוב פעם עושים בלאגן בגלל כמה אחוזים לפה ולשם אז גם לכם אין שמץ של מושג.
נכון, כסף זה חשוב. מאוד! אבל יודעים מה, זה לא מתחיל בכלל. באמת.
נראה לכם שאם תוסיפו לנו עוד אלף ש"ח בחודש זה כן יהיה שווה את 'הכאב ראש' הזה שנקרא חינוך ילדים בישראל 2025?
יודעים מה, בואו נתערב שכל מי שחושב ככה בחיים לא עמד מול כיתה של שלושים וחמש תלמידים יותר מחמש דקות והצליח לצאת משם בחתיכה אחת, שלא לומר להשחיל משפט, שלא לומר לתת לתלמידים האלו סיבה לא לוותר על החלומות שלהם שלא לומר לא לפספס את התלמיד השקוף שיושב בשורה האחרונה מצד שמאל וכבר לא באמת מוצא סיבה אמיתית לקום בבוקר כי הוא בטוח שהעולם יכול להמשיך גם בלעדיו.
בואו נתערב שכל מי שחושב ככה, לא בילה חופש שלם בשבירת הראש ובהתעסקות איך הוא לעזאזל מצליח להעביר את המסר לתלמידים שלו שמילים יכולות להרוג ושחרם שקט יכול לצלק נשמה של נערה צעירה עד לסוף החיים שלה?
בואו נתערב שכל מי שחושב שהמורים מבלבלים את המוח, לא באמת מבין מה זה להיות מורה 24/7 כי בעשר וחצי בלילה תלמידה שלך שולחת לך ווטסאפ שהיא נפגעה מתלמידה אחרת ולמרות שאתה בדיוק מדבר עם אשתך על דה והא, אתה צריך להסביר לה שכרגע אתה חייב לעזוב הכול ולהיות עם התלמידה הזו....
לא, אני לא מחפש רחמים או להתמסכן וכן, ברור שמילואימניק (כמו רבים מחבריי המורים) שתופר מאתיים יום בעזה ומסכן את החיים שלו, את המשפחה והפרנסה שלו, עושה לא פחות...
לא משווה ואין כאן שום מקום להשוואה. רק שהוראה היא לא מלחמה הוא מצב חירום.
הוראה היא דרך חיים. תפיסת עולם. גישה. וכמו כל אדם, מורים רוצים לדעת שרואים אותם. שמעריכים אותם. שלא דורכים עליהם.
מה זה לדרוך? זה להיות מורה שמתיז לעבר המחנכת של הבן שלו:
"אני רוצה לראות את התכנים שאת הולכת להעביר לילד שלי" כלומר אני לא סומך עלייך.
נראה אותו אומר את זה לרופא המרדים שעשה לו את הניתוח ב'בלינסון' ואם עכשיו חשבתם:
אתה באמת משווה לימודי רפואה להוראה? זה שבע שנים ועוד חמש התמחות וזה רק ארבע שנים...אז לא הבנתם כלום.
לרגע אחד אני לא מזלזל ברפואה או ברופאים או בהשקעה הרבה שלהם. אבל לרגע אחד גם אין לי פרומיל של נחיתות:
הרופא דואג לבריאות. המורים דואגים לנשמה ולחלומות.
או כמו שהיטיב לבטא זאת ויליאם בטלר ייטס: ""הוראה אינה מילוי מיכל, אלא הבערת שלהבת."
*
ובכל מאבק כזה אני נזכר בסיפור הבא שהולך איתי ומתמצת לדעתי באופן המזוקק ביותר את מהות חוויית החינוך היומיומית:
מגיע מורה לכיתה ומגלה שאין לו טושים ללוח ואז בצר לו הוא פונה לתלמידים ובמבט מתחנן הוא שואל:
והתלמיד הכי שקט והכי ביישן והכי נחבא אל הכלים ומצטנף בתור עצמו עם שתי עיניים גדולות ושקטות שכמו נמצאות תמיד על מצב של 'השתק' פתאום נדלק כאילו עבר בו ברק חשמלי והעיניים שלו נדלקות בבת אחת כשתי נורות פלורסנט ענקיות של מגרש כדורגל.
ואני רואה אותו קם בבהלה מהכיסא שלו כנשוך נחש ובפעם הראשונה אני זוכה לשמוע את הקול שלו שואג בחלל הכיתה:
"המורה, המורה, לי יש! לי יש!"
ולפני שאני מעכל ומבין בכלל מה הולך פה ומי נגד מי ובעיקר מי זה בכלל התלמיד הזר הזה שהרגע נכנס לתוך הנשמה של התלמיד הביישן והשקט שאני מכיר, הוא דוהר לעברי ומדלג על כל הכיסאות והתיקים של שאר התלמידים וניגש לעברי עם חיוך של מנצחים ומגיש לי את הטוש ללוח כמו היה שליח שמגיש לזאוס את המנחה השנתית שלו
ואני מחייך אליו ולוקח את הטוש ודממה בכיתה וכל התלמידים לוטשים עיניים לטוש ומשם ללוח ומשם אליי וחוזר חלילה והתלמיד הביישן שהתחפש לרגע ליזם נועז מסתכל גם הוא ואני מגלה לתדהמתי שהטוש שלו לא עובד.
ורעש צורמני במיוחד נחרט על הלוח ומשם על הנשמה של התלמיד האבוד שככל הנראה יזכור את הרגע הזה כנקודת מפנה לרעה בחייו ועד שכבר חשב סוף סוף שהנה, הבריאה העניקה גם לו את ההזדמנות להראות מה הוא שווה הכול הולך לרדת לטמיון מאחר שהטוש המיוחל שהוא כל כך התאמץ להגיש לי אותו לא עובד
ובשבריר של שנייה אני מחליט לשנות תוכניות ומודה לתלמיד לפני כל הכיתה ולוקח את הטוש ובמקום לכתוב עליו מקפיץ אותו באוויר ואומר להם שאני רוצה להדגים להם ניסוי קשה במיוחד ואם יש תלמיד שיוכל לחזור על הניסוי והלקפיץ את הטוש כמוני באוויר הוא יוכל להעניק לכיתה שחרור של חמש דקות מוקדם יותר מהשיעור
והנה הצבע חזר שוב פעם ללחיים של התלמיד הביישן ושתי העיניים שלו שוב פעם נדלקו מחדש ואני רק חושב לעצמי:
איזה עוד עבודה בעולם, תעניק לך את היכולת להחיות מתים רק בעזרת
חתיכה של טוש שבכלל לא עובד.
ואולי, אולי עכשיו נבין יותר טוב את החלטתה של פרופסור נחמה לייבוביץ', כלת פרס ישראל, שעל מצבתה כתובה מילה אחת בלבד.
מורה.