בועז ליברמן
בועז ליברמןצילום: באדיבות המצלם

שובו של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן סימן תקווה מחודשת למחנה הלאומי בישראל.

טראמפ נחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הפרו-ישראלים ביותר שידעה ארצות הברית, ולא בכדי: העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בגולן, וסיום הסכם הגרעין עם איראן — כולם נשאו חותם ציוני מובהק.

אך הפעם, הסיפור אחר. טראמפ של 2025 הוא נשיא שנחוש להוביל סדר יום כלכלי ברור – להחזיר את אמריקה לגדולתה באמצעות השקעות, בריתות אזוריות, והסכמים עסקיים. את הישגי מדיניות החוץ הוא מודד בכותרות כלכליות חיוביות, לא בקונפליקטים ארוכי טווח.

במציאות הזו, מדינת ישראל מוצאת את עצמה זמנית מחוץ לציר המרכזי — לא בשל כעס, אלא פשוט כי השעון המדיני-כלכלי של טראמפ מתקתק בקצב אחר מזה של ממשלת נתניהו.

טראמפ ממהר – לא מתוך ניכור, אלא מתוך מיקוד

במלאת 100 ימים לכהונתו, טראמפ צפוי לבקר בערב הסעודית ולחתום על שורת הסכמים כלכליים עם מדינות המפרץ. מבחינתו, זהו רגע מפתח: עשרות מיליארדי דולרים של השקעות חוץ, כניסה חופשית של חברות אמריקאיות, ואולי גם התקדמות טכנולוגית אזרחית שתבטיח לארה”ב יתרון אזורי.

כותרות. תוצאות. דולרים. זהו סדר היום של טראמפ. ולצערו – ישראל, הלוחמת בעזה, פשוט לא מסוגלת כרגע להדביק את הקצב.

הקרע שלא נשכח: מה שאמרה שרה, ומה שהבינה מרים

לצד הפער בקצב — יש גם משקע עמוק שעדיין לא נמחק. הקרע בין משפחת אדלסון למשפחת נתניהו לא נולד ב־2025. הוא החל כבר בפרשת תיק 2000, אך התעצם במישור האישי.

במהלך עדותה במשטרה, שפורסמה בגלוי במסגרת ההליך המשפטי, תיארה ד”ר מרים אדלסון מערכת יחסים מתוחה מאוד עם שרה נתניהו. היא סיפרה על שיחות טלפון צורמות, דרישות שיתפרסמו תמונות של נתניהו בגודל “מספק”, ותלות מוגזמת בסיקור אישי.

אך החלק שזעזע את הקרובים אליה היה האמירה של שרה נתניהו, שלפי עדות מרים נאמרה לה כך: “אם תיפול פצצה איראנית על ישראל — זו תהיה באשמתך".

עבור מרים, שנאבקת כל חייה למען בטחון ישראל וממשיכה לתרום מכספה וממרצה לקידומה, הייתה זו סטירת לחי. מאז — ניתק הקשר האישי. הסיוע נשאר, הציונות נשארה – אך האמון במשפחת נתניהו התרסק.

אדלסון נשארת נאמנה לישראל — ופועלת דרך טראמפ

מרים אדלסון, על אף הכול, לא נטשה את ישראל. להיפך. לפי מקורות בוושינגטון כאשר טראמפ שב לבית הלבן, הוא פנה אליה ושאל: “מה תרצי שאעשה?” והיא ענתה לכאורה:

1. השבת החטופים הישראלים מעזה.

2. טיפול מיוחד בנתניהו.

לא מדובר באיבה – אלא בהכרה שלה בכך שהמנהיג הנוכחי בישראל לא מצליח לפעול בקצב ובנחישות שדורשת השותפות עם וושינגטון.

שיחות עם איראן, עצירת התקיפות, וגרעין לסעודיה – בלי ישראל

וושינגטון מקיימת כיום שיחות עם איראן בתיווך עומאן וקטאר, כשמטרתן להגיע להסדרה זמנית שתמנע הסלמה גרעינית – לפחות עד הבחירות לקונגרס. טראמפ עצר את התקיפות על החות’ים בתימן, ולא דורש כרגע נורמליזציה עם ישראל כתנאי להסכם עם ערב הסעודית על תשתית גרעין אזרחי.

זה לא מפני שטראמפ איבד עניין בישראל – אלא מפני שהיא בעיצומה של מלחמה. והיא לא חלק מהמהלך הכלכלי-אזורי שטראמפ בונה.

ומה עם נתניהו?

נתניהו ממשיך לנהל את המערכה בדרום. הוא עסוק בעורף, בלחצים בינלאומיים, ובניהול קואליציה מורכבת. טראמפ מכבד את הלחימה – אבל אינו ממתין לה. זו הסיבה שישראל כרגע אינה חלק מרכזי מהמסלול הכלכלי שמוביל הממשל האמריקאי – לפחות לא עד לסיום הלחימה בעזה.

לא כעס – אלא קצב אחר

הברית בין ישראל לארה”ב לא נשברה. אך הברית הזו, כמו כל שותפות, דורשת תיאום. טראמפ פועל בקצב עסקי-פוליטי מהיר. הוא רוצה תוצאות, חוזים, כותרות חיוביות. ומבחינתו – כל מי שלא מסוגל להדביק את הקצב, פשוט ממתין בספסל.

אם ישראל רוצה לחזור למרכז, היא תצטרך או להתאים את קצב ההכרעות שלה — או להצמיח הנהגה שמסוגלת לדבר בשפה הזו.

ההזדמנות קיימת. השאלה היא – האם ננצל אותה בזמן.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי