חוקר איראן והמזרח התיכון, זוכה פרס ישראל ומנכ"ל תנועת 'מולדת יהודית', אליהו יוסיאן, מתארח באולפן ערוץ 7 לשיחה על המורכבות האזורית סביב ולקראת ביקור טראמפ ועל ההתמודדות הישראלית עם גרורותיה ושליחיה של איראן.
לטעמו של יוסיאן לישראל אין ברירה אלא להיות מתואמת עם הנשיא האמריקאי בכל צעדיה, וגם זאת בעקבות המדיניות בה דגלה, מדיניות הצבא הקטן והחכם והשאיפה לנהל את המערכה בערכים וסטנדרטים מערביים, כפי שקורה מול עזה.
בהתייחס למדיניות האמריקאית כלפי איראן מזכיר יוסיאן כי מיומו הראשון בתפקיד הבהיר הנשיא האמריקאי כי הוא מציב בעדיפות ראשונה את אופציית המשא ומתן ולא את אפיק המלחמה. מנגד גם האיראנים מעדיפים את אופציית המשא ומתן, וכדי לקיים מו"מ שכזה מבין טראמפ שלא יוכל לדרוש דרישות מסוימות מהאיראנים והוא אכן אינו דורש זאת. בין השאר מדובר בדרישה המתבקשת לפירוק מתקני ההעשרה. עם זאת, מדגיש יוסיאן, איומיו של טראמפ מתקבלים בטהרן כאיומים אמינים ורציניים על רקע ההיכרות עמו בקדנציה הקודמת.
ניסיון הקדנציה הראשונה מביא את יוסיאן גם למסקנה לפיה טראמפ אינו זונח את ישראל ואינו מאכזב את הימין הישראלי, כפי שיש מי שמבקשים לצייר זאת. העברת השגרירות לירושלים, ההכרה ברמת הגולן, חיסול סולימאני, הסכמי השלום אליהם הוביל. כל אלה מלמדים היכן ליבו של הנשיא האמריקאי לעומת קודמו שמנע כניסה ישראלית לרפיח ובלם העברת אמל"ח למערכה בעזה.
באשר להסכם עליו חתם טראמפ עם החות'ים, אומר יוסיאן כי על ישראל ליטול את המושכות לידיה ולתקוף, אך לא על פי אמות מוסר מערביות ומגבלות מערביות. לתפיסתו אין להסתפק בתקיפת יעדים טקטיים בתימן אלא להכות ביעדים אזרחיים ולהגדירם כיעדים צבאיים. תקיפת שדות התעופה והנמלים תמנע העברת אמל"ח איראני לחות'ים. כך גם יש להפיל את החשמל בתימן, אך לא ברור אם ישראל ערוכה להגדרת יעדים אזרחיים כצבאיים לטובת האתגר הזה.
אם נדמה היה שמהלכים מסוג זה יוכלו להתבצע בידי ממשלת ימין, קובע יוסיאן כי בישראל מונחי הימין והשמאל איבדו ממשמעותם. הוא מזכיר כי ממשלות ימין הובילו להסכם שלום עם מצרים, להסכמה עקרונית למסירת שטחים בתמורה לשלום, למסירת סיני למצרים, למסירת חברון ו-13 אחוזים מיהודה ושומרון, לחתימה על הסכמי וו'אי ועוד.
להערכתו של אליהו יוסיאן ישראל לא תתקוף באיראן מבלי לקבל אישור אמריקאי, ואישור שכזה לא יגיע במידה וארה"ב תגיע להסכמות מול איראן, גם אם הסכמות חלקיות. ישראל תמתין למה שהוא מגדיר כאור ירוק בוהק לתקיפה מצידה של ארה"ב.
בהתייחס להתמודדות הישראלית ברצועת עזה תוהה יוסיאן כיצד קורה שאחרי תקופה ארוכה כל כך של מלחמה עדיין אנחנו מקבלים דיווח על תקיפה צה"לית נגד 150 יעדי טרור של חמאס. כיצד יתכן שעדיין קיים מספר כזה של יעדים. לדבריו, הפעילות הצה"לית בעזה צריכה להיות מנותקת ממונח ה"מידתיות" המגביל וכובל את ידיו של הצבא ומסכן את הכוחות הרגליים במגמה למזער את הסיכון לאזרחי האויב. בדבריו מבקר יוסיאן את התפיסה לפיה למעשה צמרת הצבא נכונה לסכן את חיילי צה"ל על מנת לשמור על חייהם של אזרחי האויב, תפיסה שבה התהדר בשעתו בני גנץ כשסיפר שסיכן את לוחמי גולני על מנת להגן על חפים מפשע בצד השני. "התפיסה הרקובה של מדינת ישראל הורגת את החיילים שלה".
יוסיאן קובע כי יש להתנתק ממונחים כמו הקש בגג, מידתיות או הוראות פתיחה באש נוקשות המסכנות את חיילינו, ולהציב את שלומם של חיילי צה"ל בראש סדר העדיפות. תפיסה זו, קובע ולא בפעם הראשונה יוסיאן, היא זו שהניבה לישראל הצלחות רבות בשלושים שנותיה הראשונות, כאשר החינוך, גם החילוני, היה שורשי ומחובר למסורת. היה זה כאשר שלטון מפא"י לא התרשם מגינויים בינלאומיים ופעל על פי האינטרס הישראלי וכך הוכפל שטחה של ישראל פי שלוש למרות תקופה מדינית ודיפלומטית קשה, "אבל לא קרה כלום. זה נשאר מאחורינו", הוא אומר ומשוכנע כי גם אם ישראל תכריז על ריבונות בשטחי C יהיו גינויים בינלאומיים אך אלה יישכחו עם הזמן וכעבור עשרים שנה ייחשבו לחלק מההיסטוריה הרחוקה.
"אנחנו בריקבון אידיאולוגי כי חשוב לנו לראות מה אומרים הגויים", אומר ומתריע יוסיאן המשוכנע שדרך החינוך המחובר לאבני היסוד של הפילוסופיה היהודית ניתן יהיה לשנות את המציאות הזו. חינוך שכזה הניב את שרון שלפני ההתנתקות, את גנדי ואת רפול. כיום מבטלים את לימודי המורשת ומותירים במערכת החינוך הכללית שעה אחת של לימוד תנ"ך, וגם זאת בספק, וכך הנוער גדל על ערכים אוניברסאליים והומניטאריים וכשהוא מגיע לפוליטיקה ולפורם מטכ"ל הוא חולה רעיונית, כהגדרתו של יוסיאן. "עם אנשים שיש להם מחלה רעיונית אי אפשר לנצח".
על הפער בין שורות הלוחמים והתנהלות הלוחמים כפי שהתבררו במלחמה בגבורתם לבין הצמרת הפיקודית, אומר יוסיאן כי אכן הנוער נכון היה להילחם אחרי השבעה באוקטובר, אך ההכרעה והניצחון תלויים ביושבי הצמרת הפיקודית של צה"ל, ושם מצויים "חולים רעיוניים" התולים את תפיסתם בחוק הבינלאומי ובמגבלות מסוג זה. העם, הוא מציין, נכון להקריב ולהילחם מתוך אמונה בצדקת הדרך, "אבל זה השטח". מנגד, בצמרת אין אסטרטגיה ואין אמונה בצדקת הדרך ומשום כך ישראל מתגלגלת ממערכה למערכה, מהפסקת אש להפסקת אש, "אין חזון כפי שהיה בשלושים השנים הראשונות".