פעם זה היה אחרת. קולות הקרב נדמו והתמונות קפאו בזיכרון ואט אט דהו. המלחמה הייתה נגמרת.
היום המלחמה נמשכת, בכף היד, על מסך המחשב - שוב ושוב הקרבות קמים לתחייה, ההיתקלויות מפתיעות בקולות הירי, הפיצוצים והאימה.
פניהם של המחבלים, החברים שלחמו איתך, שנפצעו, שלא חזרו מופיעות על המסך, חיות, עם קול, לא רק בתמונה קפואה.
הכל מוקלט ומצולם, בזמן אמת, באיכות גבוהה ומשמש לתחקירים אבל גם מופצים בכתבות, ברשתות החברתיות, מעל כל במה, כחלק מיחסי ציבור, סיפור הניצחון והרצון להנצחה.
ויום אחד, בלי הודעה מוקדמת או הכנה, כשיושבים על המחשב, או מול חדשות עם כל המשפחה, המלחמה נכנסת אלייך הביתה או שאתה נזרק לתוכה.
נתוני הצבא ומשרד הביטחון מעידים על עליה גבוהה במספר חיילי המילואים שמדווחים על תסמיני פוסט-טראומה. זה לא מפתיע, המלחמה הזו הציבה אותם במצבי לחימה שלא היו שנים. סבב אחרי סבב שלא מאפשרים לנפש להחלים.
אבל יש גורם נוסף שמגדיל את הסיכון ומקשה את ההתמודדות והחזרה לשגרה – המדיה שמפרסמת שוב ושוב כתבות וסרטונים עם תיעודים משדה הקרב שמעירים לחיים שוב ושוב את אותה המלחמה.
שילוב סרטונים ממצלמות גוף וצילומי רחפן ברזולוציה גובהה עם פס הקול של הקרבות בשטח ובקשר בכתבות הנצחה או סיפורי גבורה, מהווים טריגר מסוכן מאד למאות חיילים שנלחמו וכבר חזרו לשגרה. כי גם בשדה הקרב לא כולם ראו את כל ההתרחשות מטווח אפס, ולא זוכרים בדיוק מה קרה בכל שניה, אבל דרך הסרטונים הם מקבלים פתאום תמונה שלמה, מקיפה, שאפשר להחזיר אחורנית אם פספסת מילה שנאמרה, כדור או טיל שנורה.
האפשרות לראות שוב ושוב את הקרב, בלופ אינסופי, משאירה את החיילים בתוך הקרב שלא נגמר. המחשבות מה ניתן היה לעשות אחרת, לראות חבר רגע לפני פגיעה (לא מדברת על בעלי מצלמות הגוף שרואים שוב ושוב את הפציעה, הטיפול, וכיסוי הגופה), לשמוע את הפקודות, קולות החברים, את הירי שלנו ואת הירי הנגדי – כל אלה גורמים להעצמת חווית הקרב, לפעמים גם חוסר האונים, וגורמת לפתח תסמיני פוסט-טראומה שלא הופיעו אחרי הקרב האמיתי או היו רדומים.
אחרי מלחמת יוכ"פ, כשניסו לטפל בהלומי קרב בחשיפה לקולות הקשר מהקרבות שוב ושוב התוצאות היו הרות אסון. מחקרים על אסון התאומים מלמדים שעצם הצפייה החוזרת בתיעודים ובתמונות מבלי נוכחות בשטח גרמו לתסמיני פוסט טראומה לאלפי אנשים בעולם.
היום עושים את זה מעל המרקע למאות חיילים ובני משפחתם ללא הסכמתם, בלי אזהרה מראש, בלי פיקוח מקצועי או השגחה.
שירה הלמן (M.A.) היא מטפלת פסיכוטראומה, EMDR ועוד, אשת לוחם במילואים