הידיעה המשמחת על החזרת גופתו של חלל צה"ל מקרב סולטן יעקוב, צבי פלדמן ז"ל, התקבלה סמוך מאד לשני תאריכים מאד משמעותיים שנקשרו למבצע 'שלום הגליל', שניהם לפני 40 שנה: הנסיגה מרוב שטח לבנון לרצועת הביטחון – נסיגה שנחשבה אז ל'יציאה מלבנון', ו'עיסקת ג'יבריל'.
השיבה הביתה של צבי פלדמן ז"ל, שלחה לנו תזכורת למבצע 'שלום הגליל' משנת תשמ"ב, 1982 – המלחמה שקיבלה לימים את השם 'מלחמת לבנון הראשונה', כי 24 שנים אחריה היתה מלחמת לבנון השניה. (זה הנוהג בעולם: המלחמה השניה העניקה את השם לזו הראשונה, בדיוק כמו שמלחמת העולם השניה נתנה לקודמתה את השם מלחמת העולם הראשונה, אחרי שבמשך שנים נקראה בשם הסתמי 'המלחמה העולמית'; וכמו ש'מלחמת המפרץ השניה' בשנת 2003, נתנה לקודמתה משנת 1991 את השם 'מלחמת המפרץ הראשונה').
מלחמת לבנון הראשונה היא דוגמא למלחמה שמתנהלת ללא הסכמה לאומית, ללא קונסנזוס, ומשום כך לא מצליחה להגיע להישגים למרות שהיתה מלחמה מוצדקת, ולמרות שבראשיתה היתה סביבה הסכמה מוחלטת. רק משהלחימה התארכה והתארכה והתארכה, והתכלית האסטרטגית שלה הלכה והתעמעמה, איבדה הצמרת המדינית והצבאית של אותם ימים את אמון הציבור בהמשך הלחימה. שנה וקצת אחרי המלחמה, ראש הממשלה ושר הביטחון היו מחוץ לתפקידם.
מלחמת לבנון הראשונה היתה המלחמה החזיתית הראשונה בין ישראל ואש"ף. אחת המטרות העקיפות של מבצע של"ג, היתה לפגוע אנושות באירגון אש"ף, בראשותו של יאסר ערפאת, כדי לחזק את האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון. מכה באש"ף, כך האמינו ראש הממשלה בגין ז"ל ושר הביטחון אריק שרון, ומן הסתם גם הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) ז"ל, תסלק מהדרך את אחד הגורמים המרכזיים הטוענים לריבונות על שטחי יש"ע, ומתוך כך תבסס באופן משמעותי את אחיזתנו ביהודה ושומרון. על פי אחת הסברות, שרון האמין בתרחיש מרחיק לכת עוד יותר: אחרי שתקום ממשלה נוצרית-מארונית בראשות באשיר ג'ומייל, המארונים יגרמו לפלשתינים לברוח לירדן, והשינוי במבנה הדמוגראפי שייווצר עשוי לגרום להקמת מדינה פלשתינית בירדן. מצב זה עשוי להקל על האחיזה הישראלית ביו"ש, שהרי הטענה העיקרית כלפי 'הכיבוש', של עם ללא מדינה, תתבטל מאליה.
בשלבים הראשונים של המלחמה נראה היה שהתוכנית אכן מתבצעת. אש"ף גורש מלבנון לטוניס הרחוקה, ובאשיר ג'ומייל המארוני ידיד ישראל נבחר לנשיא לבנון.
אבל אז, לבד מרצח ג'ומייל בידי הסורים, ששיבש את כל האסטרטגיה הישראלית, התרחש אירוע נוסף, שולי יחסית למהלכים העיקריים של המלחמה: ב-4 בספטמבר 1982 נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי מחבלים שנתקלו בהם באקראי. קורה. בכל מלחמה נופלים שבויים. אבל את השבויים הללו היה צריך להחזיר הביתה. שישה מהשבויים שוחררו ב-23 בנובמבר 1983 בעיסקת חילופי שבויים, שבה שיחררה ישראל 4,700 עצורים ביטחוניים ממחנה אנסאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל.
העיסקה הנוראה
החודש לפני 40 שנה, בראש חודש סיוון תשמ"ה, 21 במאי 1985 נערכה עיסקה נוספת, אחד המהלכים הנוראיים של מדינת ישראל: 'עיסקת ג'יבריל', שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל, תמורת שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל - שני השבויים הנותרים מבין שמונת חיילי הנח"ל, ולוחם השיריון חזי שי, שנישבה בקרב סולטאן יעקוב, הקרב שהסתיים עם שלושה נעדרים, שניים מהם כבר הובאו לקבורה בישראל: זכריה באומל בכ"ח באדר ב' תשע"ט, 4 באפריל 2019, והשבוע צבי פלדמן - ה' יקום דמם.
אני עוד זוכר את החגיגות בעזה בעיסקת ג'יבריל. גרתי אז בנצרים, והחגיגות בעזה הגיעו עד לקיבוץ. והיה להם על מה לחגוג: לא רק עצם השיחרור של 1,150 מחבלים בתמורה לשלושה חיילי צה"ל, אלא גם זהות המחבלים המשוחררים: קוזו אוקומוטו - ממבצעי פיגוע הירי בנמל התעופה לוד בשנת 1972 שנידון למאסר עולם. השייח' אחמד יאסין – שנידון בשנת 1983 ל-13 שנות מאסר ולאחר שחרורו הקים את תנועת החמאס. ג'יבריל רג'וב, לימים ראש השב"כ הפלשתיני ביו"ש. מוחמד סולימאן אל זקי, רוצח ילדי משפחת ארויו ב-1971, שנידון למאסר עולם. פאוזי נימר, ערבי ישראלי שנידון ל-27 מאסרי עולם על עמידה בראש חוליית טרור שביצעה 22 פיגועים באזור חיפה ורצחה 3 יהודים. מזיאד אבו עין, שהורשע בהנחת פצצה שהרגה שני נערים בטבריה. (הוא מת ב-2014 מהתקף לב במהלך הפגנה נגד המאחז 'עדי עד', שר"י). דאוד תורכי, ראש רשת הריגול והחבלה היהודית ערבית שכללה גם את אודי אדיב. חאלד אבו עוסבה, אחד משני המחבלים שביצעו את פיגוע כביש החוף ונותרו בחיים. אחמד אברס, מרוצחי דני הרן ובנותיו עינת ויעל בנהריה באפריל 1979, פיגוע שאותו הוביל המחבל סמיר קונטאר (ששוחרר בעיסקה אחרת, תמורת אל"מ אלחנן טננבוים ב-2004). ארבעת רוצחי אהרון גרוס הי"ד בחברון ביולי 1983. הרבה ליטרים של דם על ידיהם.
בכותרת הראשית של 'ידיעות אחרונות' בבוקר שלמחרת הופיעה תמונת הניצחון – תמונות הרוצחים סולימאן אל זאקי וזיאד אבו עין מניפים אצבעותיהם בתנועת הניצחון V.
נזכיר רוצח נוסף: השבוע ימלאו 45 שנה לאחד הפיגועים הקשים בהיסטוריה של הטרור הפלשתיני: רצח ששת הבחורים ליד בית הדסה בחברון, בליל שבת, י"ז אייר תש"מ, 3 במאי 1980. אחד מחברי חוליית המרצחים משמש כיום כראש עיריית חברון - תייסיר אבו סנינה. הוא נדון למאסר עולם אך השתחרר לאחר שנים בודדות במסגרת עסקת ג'יבריל.
וזה עוד לפני שדיברנו על כך, שמחקר פנימי של השב"כ גילה כי 63% ממחבלי החמאס ו-67% ממחבלי הג'יהאד האיסלמי, ששוחררו בעיסקאות ג'יבריל (משנת תשמ"ה, 1985) וטננבאום (משנת תשס"ד, 2004), חזרו לבצע פיגועים אחרי שיצאו מהכלא הישראלי. שיחרורם של שלושה חיילים הסתיים באובדן חייהם של מאות ישראלים.
הטעות שבהשארתם ביו"ש
כשנעשתה עיסקת ג'יבריל, הוצע לשר הביטחון דאז יצחק רבין לכל הפחות לגרש את המחבלים המשוחררים. רבין התנגד. הוא טען שדווקא השארתם ביו"ש תאפשר לישראל לפקח עליהם ביתר יעילות. בתוך שנתיים היו אותם מחבלים משוחררים מחוללי האינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987 – על כל השלכותיה העתידיות: הסכם אוסלו, הקמת הרשות הפלשתינית, הנסיגה מחברון וכו'.
"אין עוד ספק שמשוחררי העיסקה ההיא שיחקו תפקיד מרכזי באינתיפאדה", כותבים זאב שיף ואהוד יערי בספרם 'אינתיפאדה' (עמ' 198). "לפי הערכות מוסמכות, יותר משליש מביניהם חידשו את פעילותם המחתרתית בצורה זו או אחרת בתוך שנה בלבד ממועד יציאתם לחופשי. רוב הנותרים נכנסו לפעולה כמעט ללא שהיות, עם פרוץ גל המהומות הראשון... לימים התפאר ג'יבריל, ובצדק, שמבצע זה זרע את זרע ההתקוממות". בתוך שנתיים היתה 'עיסקת ג'יבריל' לדלק שהניע את מנוע האינתיפאדה.
האינתיפאדה הראשונה, כבר היא, יצרה מציאות בלתי הפיכה ביש"ע. עם ישראל, בהמוניו, הדיר רגליו מחבלי ארץ-ישראל. מי שלא גר במקום – לא הגיע. בני משפחה, חברים, סתם קרובים, כולם התרחקו משטחי יהודה ושומרון. פסקו בבת אחת הטיולים לשדות החיטה המוזהבים של עמק דותן, אל עתיקות סבסטיה היא העיר שומרון המקראית, אל יער אום-צפא היפהפה שבחבל בנימין, אל האתר הארכיאולוגי הנשגב בהרודיון, ואל קברי האבות במערת המכפלה בחברון.
שטחי יש"ע הפכו באותן שנים ל'ארץ המתנחלים'. מלבדם איש כמעט לא ביקר שם.
המציאות הזו, הזרות והניכור שגילה עם ישראל בהמוניו כלפי יהודה שומרון וחבל עזה, הכשירו את הנכונות להמירם בהסכם מדיני, וממילא הכשירו את הנכונות הכללית באמצע שנות התשעים לקבל את הסכם אוסלו הנורא, שהביא לאובדן חלקים נרחבים מיהודה ושומרון – בניגוד מוחלט ליעדים המקוריים של המלחמה. לוּ היו המחבלים דאז מגורשים, ייתכן שכל המהלכים האסוניים הללו היו נמנעים מאיתנו.
קו ישר נמתח בין מבצע 'שלום הגליל' לבין 'הסכם אוסלו' – בין הרצון לחזק את אחיזתנו ביו"ש, לבין המהלך שגרם לאובדן שטחים נרחבים ביהודה ושומרון. רק גורם אחד בלם בשטח את כתמי הנסיגה שהתפשטו על מפת יו"ש: ההתיישבות היהודית.