ההיסטוריה האנושית מלאה במעשי גבורה הרואים: כמעט כל אחד מכיר את ניל אמסרטרונג שהיה האדם הראשון שנחת על הירח. האחים רייט היו חלוצי התעופה. הנרי פורד היה ממציאי המכונית. אלכסנדר פלמינג היה ממציאי הפניצילין.
אבל תסכימו איתי רבותיי, שאף אחד מהאישים המכובדים הנ"ל, לא היה מחנך בטיול שנתי ולא כל שכן, מחנך בטיול שנתי שהצליח לחזור לביתו בחתיכה אחת. ואם אתם חושבים שמדובר במשהו פשוט, צר לי לבשר לכם שאתם מה זה חיים בללה-לנד אבל ברמות הקשות.
בואו נדבר גלויות ויודעים מה על מי אני עובד? גם אני הייתי בגישה הזו:
טיול שנתי הוא בעצם מטרד. אמיתי. אין לך באמת אפשרות להנות מהנוף המקסים של ארצנו המדהימה כאשר אתה רק עסוק בלדאוג שכל התלמידים יחזרו בשלום ואף חכמולוג לא יעלה בדעתו לעשות 'סלפי תהום' עם כמה חברים שלא מבינים שכוחות הפיזיקה יכולים להיות דבר די מסוכן כשלא מתייחסים אליהם ברצינות.
אבל טיול שנתי יכול גם להיות מקפצה מטופת לגדולה ולצמיחה אנושית, כאשר אנחנו כאנשי חינוך מתייחסים אליו לא רק כאל מטרה להשתחרר ולאגור כוחות אלא גם או בעיקר כאל אמצעי חינוכי להוציא מהתלמידים חוויות שייקחו אותם לכל החיים ושאין להם אפשרות לרכוש אותם באמצעות המרחב הבית ספרי.
השבוע ביום שני, יצאתי עם הכיתה המקסימה שלי והתלמידים המתוקים והאהובים שלי (אמיתי ותשחררו רגע את הציניות)
בבית ספר 'קשת' שוהם לגלבוע. ביקשתי מהם לנסות ולתפוס במהלך הטיול רגע אחד של גדלות שהם יוכלו לתפוס במשך כל הטיול. אבל גדלות אמיתית. בלי משחקים וצבע מאכל. בלי נצנצנים.
"המורה למה אתה מתכוון בגדלות?" שאל אותי אחד התלמידים.
"גדלות" עניתי: "הכוונה כל דבר שבו אתה בעצם יוצא מעצמך ועושה אותו לא כי אתה חייב אלא כי אתה רוצה לגדול ולתת מעצמך יותר. ראית שקית של במבה בשביל שלא שייכת לך ואתה בכל זאת מרים אותה ואל מטפס עליה...שיחקת אותה וקיבלת רגע של גדלות! ראית שחבר שלך מבואס רצח וניגשת אליו בשביל לנסות לעודד אותו. נתת לו צ'פחה קטנה...וואלה, מזל טוב! יש לך עוד רגל גדלות. אתה מוותר על המקום שלך באוטובוס לטובת חבר שלך שאתה יודע שדימוי העצמי שלו ייפגע יותר ממך מזה שהוא יושב לבד...הנה עוד רגע של גדלות. ולפעמים רגע של גדלות יכול להיות גם בהימנעות: המדריכה מדברת ויש לך משהו ממש ממש מצחיק וחשוב לומר לחבר שלך ובכל זאת שתקת כי לא רצית להעליב אותה באמצע הדיבור...עוד רגע של גדלות".
הבטתי בתלמידים מהצד ומה אני אגיד לכם? השראה. אמיתי. תלמידה אחת עזרה ודובבה ועודדה את חברה שלה, תלמיד אחר הרים שקית של חטיף והשלישי התנדב מעצמו לסחוב את התיק של תלמיד שהיה לו קשה.
ומעבר לכך: פתאום התלמידים שלנו הבינו שהם יכולים לשרוד טיול שנתי מלא גם בלי הטלפונים:
קיימנו חידון על הארץ (בוא נראה אם אתם יודעים מהו היישוב הכי גבוה בארץ?) התלמידות התחילו לשיר ביחד, חלק ציירו, חלק שיחקו עם עצמם ולרגע אחד של אושר חשבתי שחזרתי שלושים שנה אחורה במנהרת הזמן כאשר אנחנו כתלמידים ראינו את נופי הארץ המרהיבים שלא מבעד לפיקסלים.
רגעי השיא היו כאשר תלמידות שבתחילת הטיול הביעו את מורת רוחם מלשבת על הריצפה (איכס המורה, הכול פה מלוכלך!) פתאום קפצו לנחל הקיבוצים והתמזגו עם המים כאילו שאמא שלהם מכבסת את הכביסה על גדות האמזונס ולא במכונה האדירה של 'בוש'.
בכלל אם אתם שואלים אתי, אם מערכת החינוך הייתה דואגת לקיימת יותר טיולים ושיעורים בטבע מאשר לסגור את התלמידים שלנו בבית הספר אין לי ספק שהיינו מקבלים תלמידים שמחים, מאושרים, פתוחים, מחוברים יותר לטבע ומודעים לכוחות הנפש העצומים שקיימים בהם בעקבות עוד ועוד רגעי גדלות שמוכיחים להם שברגע שהם נחשפים למרחב הם מתפתחים וגדלים ביחד איתו.
רק בוא נאמין בהם.